תאגור דלק לעת צרה

רק הכנה מקדימה תציל אותנו מירידה. אם הירידה כבר התרחשה, אז אין כבר מה לדרוש מאיתנו, כי מה תדרוש ממת? – "למתים חופשי". שואלים אותך רק, למה לא הכנת את עצמך למצב הזה?

אתה צריך למלא את כל המאגרים, לטעון את כל המצברים. וכאשר מגיעה הירידה, כבר אין מה לעשות. זה כמו פאזות בזרם חילופין שמתחלפות כמו גלים, פעם למעלה ופעם למטה, וצריך למלא את אלה על חשבון אלה, פעם מתגלים "כלים" ופעם "אורות".

זהו מצב מצוין, הבורא לקח מאיתנו את האגו, הגיש לנו עזרה. כתוב, שהבורא ברא את היצר הרע. אבל התלוננת שהוא רע, אז הוא לוקח אותו ממך, קדימה, עכשיו תפעל! ואילו אתה לא יכול לעשות אפילו צעד קטן קדימה בלעדיו, אפילו לא להזיז את הזרת. אם ייקחו ממך את כל האגו, אז אתה תשכב כמו מת ולא תוכל לזוז.

אז מאיפה אפשר לקחת כוח? למה אתה לא מבקש אותו ולמה הוא לא בא? מפני שלא הכנת את עצמך מראש לימים כאלה.

בעיתון כותבים, שיכול להיות מחסור באספקת מזון ולכן כל אחד חייב להחזיק אצלו בבית מלאי של מוצרי מזון לשלושה חודשים. אז למה אנחנו לא חושבים מראש על לאגור אנרגיה למקרה של ירידה? הרי דווקא כך צריך לפעול בהתאם להגיון הבריא. אבל כל כך קשה לנו לעשות את זה, מפני שזה הולך בדרך התיקון.

יש אנשים שנהנים מזה שהם נפלו כל כך נמוך וחושבים שעל ידי סבל הם ישיגו משהו. אבל זהו שקר גמור. ההתקדמות נעשית רק על ידי יגיעה, עבודה, ולא כאשר זרקו אותי לביצה ואני שוקע בה בשלווה.

ולכן כל רגע שבו האדם מעכב את עצמו מלהתרומם, זו עבירה. איך אפשר להתרומם? נניח, שאתה מתחיל עכשיו לשיר לפני כולם שיר מעורר, איזה "מארש". בזמן השירה כולם יתעוררו, ולאחר מכן צריך כל הזמן להשתדל לאגור את האנרגיה, את הכוח מכולם, מהאיחוד שלנו. אבל לא מזה שאני התעוררתי לבד.

אם אתה חושב, "איזה טוב שהתעוררתי עכשיו וכמה שטוב לי", אתה מייד נופל. אבל אם אתה חושב, על איך שכולנו יחד התעוררנו עכשיו לקראת ההשפעה, לקראת הבורא, אז זה יישאר. אז תתחיל כבר המדרגה הבאה, המצב הבא.

הכוח שממנו אחר כך יכולה לבוא הישועה הוא מצטבר, נאגר בתוך הרצון הכללי. לאף אחד מאיתנו אין כלי קיבול לאגירת אנרגיה. עכשיו, כשהצלחת להשיג איזו התעוררות, לפחות פיזית, אז תחשוב על איך לדאוג לחברים ולא לתת להם לרדת. כל אחד צריך לדאוג כך לאחרים, אין לו מה לחשוב על עצמו.

צריכה לבעור בי הבושה שאני עוזב את הקבוצה ללא הדאגה שלי. זה נקרא שאני בוגד בה. מכאן מגיעה הרגשת האחריות וממנה צומחת הערבות ההדדית.

אני צריך לחשוב רק על איך לספק לקבוצה את כל הדרוש, כאילו שהיא זה התינוק שלי, ואני דואג רק על זה שיהיה לה טוב, שהיא תעלה ותגדל יותר ויותר.

מתוך שיעור על "תלמוד עשר הספירות", 24.09.2012

ידיעות קודמות בנושא:
שסתום בלב
פעימת החיים
בקשה לתחיית המתים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Z5ATg

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest