דף הבית / חכמת הקבלה / מקורות ותקצירים / שתי יצירות באדם: אדם ונפש חיה

שתי יצירות באדם: אדם ונפש חיה

מתוך מאמרו של בעל הסולם "החירות" (תקציר)

עפר מן האדמה. מתחילה נברא האדם בארבעה סוגים של רצון לקבל: דומם, צומח, חי ומדבר. ובדבר הזה הוא דומה ליתר חלקי הבריאה, כ"עפר מן האדמה". כוח "הרצון לקבל" מתלבש ופועל בדברים הרצויים להתקבל. ופעולת הקבלה נקראת "חיים". בטרם שהגיעו לאדם צורות קבלת ההנאה האנושית, השונות מצורות של שאר בריות, הרי הוא נבחן עוד לאדם מת בלי חיים, שהרי ב"רצון לקבל" שלו אין מקום  לקבלת וגילוי ה"חיים".

נשמה. "ויפח באפיו נשמת חיים" – האדם מקבל את "צורת הקבלה" הראויה למין האדם. והמילה "נשמה" היא מבנין נפעל, כמו: נפקד, נאשם, נאשמה.

חיים. "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו נשמה, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל ב"רצון לקבל". ואז, אותו הכוח של "הרצון לקבל" שהיה ברצונות הנפרדים, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול בצורות החדשות של הקבלה (על מנת להשפיע) שאותן השיג מהשי"ת. ופעולה זו נקראת "חיים".

נפש  חיה. לכן נאמר: "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר, כיוון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המידות של אותן צורות של קבלה (על מנת להשפיע) – תיכף נגלה בו החיים והיה לנפש חיה.

מת. מה שאין כן בטרם שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכוח של "רצון לקבל" – מכל מקום נחשב עוד כגוף מת בלי חיים, משום שלא היו בו צורות חדשות, לא היו בו המקום להתראות, ולבוא בתוכו לידי גילוי הפעולה. ואע"פ שעיקרו של האדם הוא רק ה"רצון לקבל", מ"מ הוא מובן כמו חצי דבר, להיותו מוכרח להתלבש באיזו מציאות המזדמנת לו, כאשר הוא ותמונת הקניין שמצייר הם יחד ממש דבר אחד. כי אחרת, אין לו זכות קיום לרגע קטן.

אמצע החיים. ולפיכך בשעה ש"האגו" של האדם עומד בכל קומתו המוטבע בו מלידתו (מה"רשימו" שלו) שמשום זה האדם מרגיש בעצמו רצון לקבל במידה גדולה וחזקה, דהיינו, שרוצה להשיג עשירות מרובה וכבוד גדול וכל המזדמן לנגד עיניו. וזהו אמצע שנותיו של האדם. אולם כעבור אמצע שנותיו, אז מתחילים ימי ירידה, אשר למעשה המה ימי מיתה. ה"אגו" שלו הולך וכבה לאט לאט ויחד עם זה הולכים ומתנוונים תמונות הקניינים שרוצה לקבל. הוא מתחיל לוותר על הרבה קניינים שחלם עליהם בנערותו. וכן נעשה להולך ומותר על גדלות הקניינים החומריים.

מוות. עד שבימי זקנה האמתיים, כשצילה של המיתה כבר מרחפת על כל קומתו, נמצא האדם בימים שאין בהם חפץ לגמרי, כי הרצון לקבל שלו, שהוא ה"אגו", נכבה והלך לו. ולא נשאר בו אלא ניצוץ קטן ממנו הבלתי מגולה לעיניים, דהיינו בהתלבשות של איזה קניין, שמחזיק את האדם בחייו הבהמיים. אך כבר אין בימים אלו שום רצון ותקווה אל איזה תמונה של קבלה.

סיבת המוות. והנה הוכחנו אשר "הרצון לקבל" יחד עם "תמונת החפץ שמצטייר לו להתקבל" הם ממש דבר אחד, אשר גילויים שווה וקומתם שווה ושיעור חייהם שווה. אולם יש כאן הבחן חשוב בצורת הויתור בימי שקיעת החיים (שכתוצאה ממנו האדם מת!), שהויתור הזה אינו מחמת שביעה, כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו, אלא הוא מחמת ייאוש.

כלומר, כשה"אגו" מתחיל למות בימי הירידה, הוא עצמו מרגיש חולשתו ואת מיתתו, וע"כ הוא הולך ומתייאש ומוותר על חלומותיו ותקוותיו של ימי השחרות. אכן הויתור מחמת ייאוש הוא מלא צער ומכאובים, וע"כ ייתכן לכנותו "מיתה חלקית".

ידיעות קודמות בנושא:
ארבעת שמותיו של האדם
הרווח מההתכללות – תקציר למאמרו של בעל הסולם
כל המצטער עם הציבור – תקציר

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/RPaW7

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest