דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / שפת הסתרים של הבורא

שפת הסתרים של הבורא

כנס צרפת, שיעור מס' 2.

הנושא "אין עוד מלבדו" הוא העיקרי והחשוב ביותר בחכמת הקבלה ובכלל בחיי האדם. קודם כל, זהו היסוד של כל תפיסת החיים שלנו, של תפיסת המציאות, כי הכול נובע מתוך כוח אחד. עלינו לדעת כיצד להתייחס למה שהוא מצייר בנו, כיצד הוא בונה אותנו כדי שנרגיש את עצמנו כקיימים בתוך הגופים במציאות החיצונית, כיצד בכל רגע מתעוררים בנו רצונות, מחשבות ולכן נראה לנו שקיימים אנחנו והמציאות סביבנו.

אבל, בסך הכול זאת תמונה דמיונית שבאמת אינה קיימת, היא רק נראית לנו כך, כדי שאנחנו על ידי היחס הנכון כלפי עצמנו וכלפי המציאות, כלפי כל מה שאנחנו מרגישים בתוך החושים שלנו, נגיע לתפיסה אמיתית של הכוח העליון, נגלה שהוא קיים ודווקא הוא קובע ומעצב לנו את הכול.

"אין עוד מלבדו", הכוונה, שכל מה שאני מרגיש מגיע מהכוח העליון שמצייר לי את התמונה הזאת ועליי להתייחס לכל המציאות שמגיעה ממנו.

כל רגע אני שוכח זאת, כי כל רגע אני תופס מציאות חדשה שאני קיים בה וכל הסביבה קיימת בפני עצמה ואינה נובעת מתוך מקור זר כלשהו.

כל רגע אני חייב לרכז את תפיסתי, את הראייה הפנימית שלי, את ההרגשה הפנימית ואת מחשבתי בכך, שבסופו של דבר, כל זה מתעורר כתוצאה מהשפעת הכוח העליון עליי. קיימת בי נקודה מסוימת ואת כל היתר מצייר לי הכוח הזה ובאותה הנקודה אני מרגיש את עצמי ואת העולם שבו מסתובב הכול ומתחלף.

אני חייב לומר, שכל מה שאני מרגיש כהפרעות המסיטות אותי מהתפיסה הנכונה, מגיע מהבורא ו"אין עוד מלבדו" ורק הוא יוצר את המציאות ומבלבל אותי כל רגע. עליי לומר שכל זה לטובתי. כלומר, כל ההפרעות, הבלבול, האכזבות, כל הדברים הנעימים והבלתי נעימים, כל מה שמושך או דוחה, כל מה שעובר דרכי, הוא מארגן לי בצורה מאוד מדויקת, כדי שבהתאם לכל ההשפעות הללו אני אכוון את עצמי בכל רגע למקור היחיד שמעורר בי את הכול.

במלחמה הזאת ביני לבין הבורא (שכל הזמן מבלבל אותי) אני מתחיל להתייחס לעולם כאילו הוא קיים בפני עצמו, לאנשים השונים שמשפיעים עליי ומעוררים בי התרשמויות שונות וגם לעצמי שאני כל הזמן משתנה. בכל אלה עליי לראות רק אותו.

בצורה כזאת אני מברר את כל ה"רשימות", כלומר את כל ההצגה הגדולה שמציגים לפניי ואני משתתף בה. אם אני מתעקש, מברר ומצליח עד כמה שאפשר, אז נדמה לי שאני מתקדם. אבל זה לא נכון, על ידי זה אני לא מתקדם.

מסתבר, שאם אני מתייחס כך לבורא, אז אני נמצא בהתנגשות, בהתנגדות כלפיו, אנחנו נמצאים זה כנגד זה. והיחס הזה לא נכון, הרי הבורא מארגן לי את כל המצבים הללו כדי שאהיה כל הזמן מכוון אליו, אטעה, אתבלבל ולא אצליח להישאר מכוון אליו ולהרגיש שכל זה מציאות מדומה ושקיים מסך כלשהו ביני לבינו שעליו הוא מצייר לי את העולם.

אם האדם רוצה כל הזמן לאתר את הבורא מאחורי כל התמונה הזאת, הוא מגיע לייאוש מוחלט בגלל שהוא לא מסוגל להחזיק מעמד בזה. הייאוש הזה מועיל ביותר, הוא מכוון מצד הבורא. הרי אז האדם מתחיל להרגיש שהוא זקוק לעזרה מלמעלה, מפני שהוא לא מסוגל להיות קשור לאותו המקור, לאותה הסיבה האחת שבונה עבורו כל רגע את המציאות סביבו. ואז הוא מתפרץ בבקשה, בתפילה, בצעקה, בתרעומת על כך שהוא כל הזמן משתוקק להיות בקשר עם המקור, עם הסיבה, עם הבורא, כי זה בורח ממנו. נוצרת בו בקשה, דרישה נכונה שהבורא יעזור לו. כלומר, הוא מפסיק את המשחק, את התחרות נגד הבורא שבה הבורא נותן לאדם תפיסת עולם כדי שירגיש את עצמו. והאדם מרגיש שזאת המציאות ועליו להתייחס אליה בלי קשר לסיבה שבונה אותה, שהיא הכוח העליון. האדם רואה שהוא כל הזמן מתנתק מהבורא ונמצא בהצגה, בתמונה של המציאות המדומה.

אם הבקשה של האדם מתקרבת פעם אחר פעם לדרישה פנימית, אז הוא מתחיל להרגיש שיש דו-שיח בינו לבין הבורא על פני המציאות, על פני ההפרעות שאותן הוא כבר לא רואה כהפרעות, אלא כעזרה. כי על ידי זה הוא בונה את עצמו כך, שיוכל להבין ולהרגיש את הבורא. הוא מתחיל ללמוד את השפה הזאת, כיצד הבורא פונה אליו דרך כל המציאות הזאת וכיצד הוא משייך את כל המציאות לבורא ויודע לענות לו.

אז, מתוך הטענה, מתוך התביעה כלפי הבורא, הוא מגיע להודיה. הוא מתחיל להבין שכך הבורא מפתח אותו, מגדל ומחנך אותו, מלמד אותו להבין את השפה העליונה שמגיעה לא דרך המילים, לא דרך האותיות, אלא דרך העולם מסביב. כל העולם, כל הרגשת האדם כפי שהוא מרגיש את עצמו ואת העולם, כל תפיסתו הופכת לשפה מאוד עשירה, כי כל העולם מראה לאדם כיצד הבורא מתייחס אליו וכיצד האדם מתייחס לבורא בתגובה.

העולם הופך למסך שעליו דרך הצורות השונות, דרך הצבעים, הצלילים, דרך כל ההבחנות של תפיסת העולם, האדם מתחיל לזהות קוד, צופן מיוחד, וכתוצאה מזה הוא מתחיל להרגיש ולהבין את הבורא.

במקום הטענות כלפי הבורא על כך שאין לו שליטה על העולם ואין הוא יכול לזהות את המקור, את הכוח העליון, את הסיבה היחידה, הוא מתחיל להודות לבורא על כל המתרחש, ועל כך נאמר "כל העולם כולו כדאי הוא לו". כך האדם מתקדם.

השאלה שמתחילה להתבהר היא, "בשביל מה הבורא עושה את כל זה?". במידה שהאדם מסוגל להודות לבורא, להזדהות עמו, להתנתק מעצמו, כאילו הוא בכלל לא קיים, אלא הוא מסוגל לחדור דרך התמונה שהבורא מציג לו ולהזדהות עם הכוח העליון, אז הוא באמת מתחיל להרגיש דרך השפה, שהיא כל העולם, שהוא נדבק לבורא, מתקדם יחד עמו על ידי אותם הצעדים, השינויים, הצורות הצבעים, הצלילים, ההרגשות והמחשבות.

האדם מזדהה עם הבורא ומשנה את עצמו עד כדי כך, שהוא מתחיל להתקדם ביחד עם הבורא באותה התנועה. ולא רק מקבל התרשמות מהבורא, אלא משתדל להגיב, להידבק לאותה הצורה, לאותו העולם ולאותה התמונה. הוא לא הולך אחרי הבורא כמו ילד קטן, אלא שניהם מתחילים לעבוד באותה הצורה, באותו הקצב. ואז העולם הזה נעלם.

כי העולם הוא תוצאה של הפרש בין השפעת הבורא על האדם ותגובת האדם כלפיו. אבל, אם הם מתחילים להיות דומים, לנוע באותו הקצב, בכל פעימה ובכל צעד בלי הבדל בין המעשה שמתחיל הבורא והמעשה שהאדם מסיים, אלא הכול מתרחש ביחד, אז צורת העולם, תמונת העולם נעלמת ("עולם" מהמילה "העלם", "הסתר"). אז האדם והבורא מתחברים. המצב הזה נקרא "דבקות". אותו עלינו להשיג.

מתוך כנס צרפת, שיעור מס' 2, 10.05.2014

ידיעות קודמות בנושא:
אם נדמה שהולך אחורה
אין עוד מלבדו: פלירט של אוהבים
עולם שבו "אין עוד מלבדו"

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/ochAp

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest