קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: איך אפשר להשיג פתיחות מלאה אחד כלפי השני בסדנה משפחתית?
תשובה: אני פותח את עצמי על חשבון זה שאני רוצה להתעלות מעל הגוף שלי. אני רוצה לנתק את עצמי ממנו ולהיות אדם רוחני, ולכן מפתח גישה כזאת. ואפילו רק בצורה גשמית: אני פשוט רוצה להיות פסיכולוג לעצמי, חוקר, המתקן את עצמי. לכן אני חייב לצפות על עצמי מהצד.
ידוע לכולם, שצריך לשאוף להיות אובייקטיבי. וזה אומר, לצאת מתוך עצמי ולדבר בגוף שלישי, שאין בו עניין בי ולא נמצא תחת שליטת הרצונות, הנטיות והתכונות שלי.
השיחה מתחילה מזה, שאני לגמרי פותח את עצמי תוך כדי שאני צופה על עצמי מהצד. אין לי במה להתבייש ואין מה להסתיר, הרי הסובבים אותי הם לא מלאכים וגם להם יש את אותם המומים. להיפך, אם אנחנו נהיה לגמרי גלויים זה עם זה, בכך נחייב זה את זה להיות יותר כנים בנינו.
הפתיחות שאותה אני מדגים לחבר, מחייבת אותו גם להיות גלוי ואינה מאפשרת לו לשקר לי. ראשית, כך אנחנו פועלים לפי הסכמה הדדית. שנית, בזה אני מראה לו שאין לי מה להסתיר ממנו. אני פותח את כל ה"קלפים" על השולחן, מכיוון שזה בכלל לא "אני". אני לא מתייחס לזה כמו למומים הפרטיים שלי.
אפילו אם יש איזו תכונה מבישה ומורידה את הכבוד ל"בובה" הזאת שאותה אנחנו עכשיו מנתחים, אבל היא זה לא אני, אפילו שהיא נקראת בשם שלי. אני לא מתייחס למום הזה כמו לשלי. זה רק "מילוי" שהוכנס בי מהטבע, תוכנה המותקנת במחשב. לכן אין לי במה להתבייש בתוכנה הזאת, המטרה שלנו היא בכלל להחליף אותה בתוכנה אחרת, לתקן ולשכלל.
לאחר שאני מסיים לספר על "עצמי", עליי מתחילה לספר אשתי, וגם לא ישירות, אלא בגוף שלישי. אנחנו עובדים כמו שני חוקרים, ולא חשוב לי האם אנחנו דנים עכשיו עליי או על הבן האהוב שלנו, או על איזה אדם זר. המטרה שלנו היא לפתוח, לגלות את הדמות של האדם הזה, וזהו. הרי אנחנו רוצים להתעלות מעל האגואיסטים האלה שחיים בתוכנו.
אשתי מספרת לא עליי, אלא על הרוח שנכנסת עכשיו לתוף הגוף שלי, על ה"בובה". היא פשוט מוסיפה למה שאני כבר סיפרתי, ואני מקבל את זה כעובדות הניתנות ללא עוררין. כמובן, שאני צריך להתכונן מבחינה פסיכולוגית לשיחה גלויה כזאת בין שנינו, אחד מול השני.
אנחנו מתחילים את התרגיל, בהיותנו מוכנים שנתייחס למה שקורה בצורה אובייקטיבית, לא תלויה בכלום, לצפות על הכול מלמעלה, כאילו מהשמיים. אנחנו שני מלאכים שצופים למטה על כדור הארץ, ורואים זוג של אנשים קטנטנים, ודנים עליהם בלי שום יחס אישי ורגש.
אני מבין שבדרך כלל אנשים מקבלים הכול בצורה אישית ורגשית. אך מדובר על תהליך שאותו אנחנו חייבים לעבור. זה לא קורה מייד למחרת, איך שאדם התחיל ללמוד בקורס החינוך האינטגרלי. אבל כעבור זמן, השלב הזה חייב להגיע, והוא יחייב אותנו לבנות בתוכנו דמויות אחד של השני.
ולא כל כך חשוב מה אנחנו נגיד זה על זה, מכיוון שלמחרת כל זה כבר ישתנה, הרי אנחנו כל הזמן משתנים. כל השיחה הזאת היא רק בשביל לבנות בינינו אמון, פתיחות.
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 36, 16.07.12
ידיעות קודמות בנושא:
"ההיכרות הראשונה" אחרי עשר שנים של חיים משותפים
מודל של יחסים משפחתיים
המתאם של היחסים המשפחתיים
