דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קבוצה / הפצה / שלא נתבייש עבור ההבטחות שלנו

שלא נתבייש עבור ההבטחות שלנו

היו לנו מקרים, כאשר אנחנו עבדנו זמן רב על כמה פרויקטים ופתאום הופיע צורך בפיתוח ויישום של פרויקט חדש. היינו עוצרים את כל העבודה של המפעל שלנו, ובמשך חודש או חודשיים עבדנו יחד על הפרויקט הדחוף. מצד אחד, זו הייתה החלטה משותפת שלנו, ומצד שני, בזמן קבלת ההחלטה הרבה דברים לא היו ברורים: "בשביל מה לנו את זה? לשם מה? נעסוק באיזו הפצה משותפת כללית, ומה הלאה?". אנשים לא הבינו עד כמה זה יכול ללכד אותם, להצית, עד כמה הם יתחילו להרגיש זה את זה, עד כמה זה יבער בהם. הם סברו, שאין להם בכך צורך: בשביל מה להתפזר, או להיפך, להיכנס לאיזה תחום פרטי?

ואז הייתי נאלץ לתת הוראה באופן ישיר, כדי שכולם יעסקו דווקא בזה. אחר כך אנשים הבינו שבאמת כך זה היה הכרחי, על אף שבהתחלה רבים היו נגד, ואחדים אפילו סברו שהם צריכים לעסוק רק בחכמת הקבלה.

היה לנו חבר, שלמד איתנו 15 שנה. הוא לבסוף לא הבין שההפצה מהווה תנאי הכרחי לאיחוד וחיבור שלנו ולכן נאלץ לעזוב. כי אם שני אנשים לא מולידים את המרכיב השלישי ולא דואגים לו כמו לבנם הקטן, אז הם לא מתאחדים, זה לא נחשב למשפחה, אלא פשוט חיים משותפים של שני אנשים.

משפחה, זה כאשר יש משהו שלישי, משותף. ועכשיו אנחנו יצאנו לכזה פרויקט, שבו אנחנו עוסקים כולם יחד. וזהו הילד הקטן שלנו והוא מוביל אותנו לאיחוד וחיבור.

חוץ מזה, הפרויקט הזה נתן לנו תחושה פנימית של נחיצות, שאנחנו צריכים להביא לאנשים את מה שחסר להם. אנחנו יצאנו להמונים, הבטחנו להם כל מה שיכולנו, ואחר כך מצאנו את עצמנו בפני דילמה: "ומה הלאה? איך אנחנו נמלא אותם? איך נבצע את מה שהבטחנו לאנשים?". הם הרי נמצאים כולם כאן לידינו, ואתה לא יכול לברוח מהם לאן שהוא, כמו איזה קרקס נודד.

כלומר אנחנו בכוונה הבטחנו להם הרבה. יוצא, שלקחנו בכוונה על עצמנו כאלה משימות גדולות וגרנדיוזיות, והבטחנו לאנשים שאנחנו נבצע אותן, אנחנו הכנסנו את עצמנו למלכודת. ולא נשארת לנו ברירה אחרת, אלא בפחד, בבושה, ברעדה פנימית להיות חדורים מאותו המצב שמחייב אותנו להתאחד, כי אחרת לא ייצא לנו שום דבר. ומה נעשה עכשיו?! איפה אנחנו נמצא את אותו הכוח שימלא את כל מה שהבטחנו לעָם?

יוצא, שכל ההבטחות למעגלים הרחבים של החברה מאלצים את האדם להתגייס פנימית, להתחבר עם האחרים, מחייבים לחפש מוצא. והמוצא הוא אחד – לצעוק לבורא. תתחברו ותצעקו לבורא.

אחרת ירביצו לכם, יביישו אתכם, יתייחסו אליכם בזלזול. כל העבודה שנעשתה, בסופו של דבר, תהפוך להיות פרסום נגדי שלכם, אתם תהיו דומים לכל שאר המפלגות והארגונים, שרק מבטיחים ואחר כך לא מבצעים שום דבר ולא יכולים לעשות כלום.

לכן דווקא צריך לצאת למעגלים הרחבים של החברה ולהבטיח, ואחר כך כבר לברר איך אתם תקיימו את ההבטחות האלה כדי שלא תתביישו לצאת לרחוב. הבורא יסדר לכם כאלה הרגשות של בושה, שזה יחייב אתכם להתאחד, לחפש בו את ההצלה. ואז הכול יהיה בסדר.

מתוך שיעור בנושא "הפצה של השיטה האינטגרלית", 17.10.2013

ידיעות קודמות בנושא:
סמוך למדרגה הרוחנית הראשונה
הבטחת האור
הרכבת לא תחכה!

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/HA7rB

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest