דף הבית / אהבה / שטחה של האהבה

שטחה של האהבה

שאלה: אתה אומר, שבעולם של היום יש צורך לפתוח "קורס של אהבה", ולא להסתמך על ההתפרצויות המזדמנות של האהבה. כיצד להתחיל את הלימוד הזה?

תשובה: קודם כל, צריך לאסוף קבוצה של חמישה עד עשרה זוגות וללמד את היסודות של הטבע האנושי. עלינו להסביר להם מהו האגו שלנו וכיצד הוא מתפתח, איזה סוג של משפחה היה בעבר ואיך היא התפתחה בעת העתיקה, בימי הביניים, בעידן החדש ובתקופה הפוסט מודרנית.

למעשה, הרצון להנות האגואיסטי שלנו, הוא זה שמניע את התהליך הזה, הוא משתנה וגורם להופעתן של צורות חדשות של יחסים משפחתיים.

בעבר לא ציפו מהיחסים הללו לשום גילויים מיוחדים של רגשות, כי האגו היה קטן ולא דרש מילוי עד לגובה של אהבה. הייתה מספיקה לו שותפות פשוטה, הוא הסתפק בדרך חיים מוכרת, שלפיה גבר לקח אישה מהשבט שלו או מכפר הולדתו, או מילא את הרצון של הוריו, ואף אחד לא ראה בזה שום בעיה.

היום, לעומת זאת, מעורבים בעניין גורמים כמו התרבות המודרנית והתקשורת, והאנשים הצעירים מפותחים כמו שלא היה מעולם – הם מרגישים בכל חושיהם את העולם הרחב ולא יכולים להסתפק בצירוף מקרים אקראי, או פגישה אקראית עם בן זוג. יצירות רבות של אמנות, אינטרנט וטלוויזיה מציגים דוגמאות רבות כל כך של חיפוש בני זוג ומערכות יחסים, בגידות ואכזבות, קונפליקטים ותחרות בתחום זה, שהחיים המשותפים הפכו למורכבים מאוד.

האגו שלנו גדל במידה כזו, שהוא מבלבל אותנו ומסובב אותנו כרצונו. אנחנו כבר לא יודעים איך להתמודד איתו. ולכן אנחנו פשוט צריכים ללמוד לשלוט בו, לרסן אותו, מבלי להמעיט אותו, שזה דבר בלתי אפשרי באופן עקרוני, אלא לספק אותו בצורה כזאת, שלא הוא ישלוט בנו, אלא אנחנו נשלוט בו.

כדי לעשות זאת, כל אחד צריך להתעלות מעל הטבע שלו, להיות פסיכולוג לעצמו, וגם להבין את בן הזוג, אשר, בתורו, פועל באותה צורה. ואז אנחנו מתקשרים איתו בשני מישורים:

• ממחשבה למחשבה (שכל), בגובה של האדם.

• מלב אל לב, ברמה של האגו. הרי, ה"לב" הוא המאגר של כל הרצונות והתשוקות שלנו.

אנחנו מבינים שיש לנו שכל ורגש – מערכות שחייבות להיות מאוזנות בכל אדם בצורה כזאת, שהמוח גובר על הלב. אז כולם ידעו איך לשתף פעולה ולהתכלל עם האחרים על ידי ההבנה ההדדית וקירוב הרצונות.

אם כך בדיוק אנחנו מתייחסים לעניין, אנו הופכים להיות זוג בוגר של חוקרים. ולא מדובר לא בגיל ולא בניסיון, אלא על הגישה עצמה, שתורמת לתפיסה מאוזנת של הדברים אפילו אצל תלמידי תיכון. זוהי הבגרות האמיתית.

ובינתיים, ישנם היום זוגות של בני ארבעים וחמישים, שמתנהגים כמו ילדים, ובאים בטענות לא מציאותיות, "ילדותיות" אחד כלפי השני, כמו ילדים שרק יודעים לדרוש מאימא לבדר אותם.

לא, אנחנו צריכים לדעת את הגבולות, את המגבלות של כל אחד, להכיר את המערכת הפנימית שלו. אז אני אבין עד כמה אני יכול להתקרב לבן הזוג, איפה צריך לעצור ולשמור מרחק, ואיפה להתכלל איתו או באמת להדבק בו. בדרך כלל אנחנו לומדים את זה מהבעיות הרבות בחיים, מהניסיון המר של טעויות שמראות לנו על מה עדיף לא לדבר אחד עם השני כלל, על מה אפשר להתפשר, ובמה אנחנו באמת יחד.

את השדה המשותף שלנו אפשר לחלק לשלושה חלקים, שלושה סוגים שונים של מערכות יחסים. אני מנסה להתעלות מעל האגו שלי ולהתייחס לטבעו של בן הזוג בשלוש דרכים:

• במשהו לא לבוא במגע עימו.

• במשהו למצוא נקודות מגע.

• במשהו להגיע לדבקות הלבבות.

אבל אז נשאלת השאלה: איך להתייחס לשדה הזה שלנו? איך לשלב את שלושת החלקים האלה בתוכי ובתוכו? איך כל הזמן לדאוג לקירוב וחיבור משמעותי בצורה מודעת יותר? כיצד לפתח אהבה "מחושבת", כלומר, מתחשבת באינטרסים של כל אחד? הרי, האהבה היא ה"ילד" המשותף שלנו, שאותו אנחנו מגדלים באמצעות ויתורים הדדיים.

את התשובות לשאלות האלה אנחנו נותנים יחד.

שאלה: מה מרגישים בני הזוג בשדה המשותף הזה, ב"שטח" המשותף שלהם?

תשובה: ראשית, נעזוב את ה"שטח" הפרטי שנמצא מאחורי כל אחד מאיתנו – הדבר המאוד אינטימי, עמוק, בין אם זה האנשים הקרובים לנו מילדות או הזיכרונות שנחרטו בנשמה. בתחום הזה אנחנו לא נוגעים אחד בשני.

שנית, ה"שטח" המשותף שלנו שבו אנחנו יכולים לדון, זה המקום של הבחירה, שהוא בינתיים ניטראלי, ושאותו צריך כל הזמן לשפר.

ושלישי, ב"שטח" של האהבה אנחנו נכללים זה בזה, בו אנחנו מחוברים על ידי הרגש המשותף.

באשר ל"שטח" המשותף, אנחנו רוצים להמשיך להתקרב, כדי בעתיד לצרף אותו ל"שטחה" של האהבה. עם זאת, אנחנו מלכתחילה צריכים להיות מודעים לכך, שכל אחד מבני הזוג הוא אגואיסט מוחלט שלא רוצה לתת לשני שום דבר ורוצה להפיק ממנו מאה אחוז של הנאה. מלכתחילה, כל אחד, פשוטו כמשמעו, "משייך" לו את השני. ולאחר מכן שני התחומים האלה, שני העיגולים של האינטרסים שלנו מתחילים להצטלב בהדרגה.

אני חוזר ואומר, שהתקרבות מבוססת על ויתורים הדדיים שאנחנו מנסים לעשות בהתגברות שגדלה מעת לעת. אנחנו בודקים את עצמינו על ידי חישוב שקול בלתי פוסק, באיזו מידה אנחנו יכולים להמשיך ולהתקרב זה לזו. אם יש רגש – טוב מאוד, ואם הוא נעלם, המוח ממשיך לעקוב אחרי מה שקורה. זה מנגנון שעובד ללא הפסקה, זהו "מחשב" בתוכי ובתוך בן הזוג, ושנינו יודעים שאנחנו הולכים לקראת התקרבות והתכללות גדולה יותר, עד דבקות זה בזה. בכל פעם יותר ויותר, ככל האפשר.

אלה הן התוכניות שלנו, וכל מה שאנחנו עושים בחיים, כל המצבים, אנחנו מקבלים לא כצירוף מקרים, אלא כסיכוי, כהזדמנות לאיחוד הדרגתי.

במקרה זה, המוח מפתח בנו את הרגש. אני מרגיש עד כמה השותף שלי חשוב, עד כמה הוא ייחודי. וכך הוא מתייחס גם אליי. ביחד אנחנו יכולים לסכם את היחסים שלנו, אנחנו מחוברים ונאמנים זה לזה. בן הזוג שלי הוא אישיות מיוחדת, המובדלת מכל השאר. אני נמצא איתו במערכת יחסים שאין לי עם אף אחד אחר. שורה בינינו הדדיות כזו, שאנו הופכים לישות אחת.

מכאן מגיעים העזרה, התמיכה, ההבנה הדדית, המאמץ המתמיד להראות לבן הזוג עד כמה נעים לי להיכנע, לוותר לו, להשאיר לו יותר מקום. כך אנחנו מתקדמים.

זה דורש עבודה מתמדת על האגו שלנו, אבל כל אחד מקבל תמיכה מבן הזוג. יש לנו על מה לדבר, יש מה ללמוד אחד מהשני.

הדבר העיקרי כאן, זה לפעול בצורה שקולה, תחת שליטת המוח. חייבים להתאמן בזה. הרי, בדרך כלל, אנשים מתביישים להפעיל את המוח, ובאותו הזמן מתביישים להביע אהבה. הם פוחדים לפתוח את הנשמה, כדי שלא ירקו לתוכה, שלא ילעגו על הרגשות שלנו.

ולכן אנחנו צריכים להכיר את האדם היטב: מי הוא ומה הוא. רק אז היחסים שלנו יהיו טבעיים, ואנו נפסיק להתבייש מהטבע שלנו. להיפך, אנחנו נשתדל לעבוד איתו בתבונה ובצורה בוגרת, לא יהיו אי הבנות, התחמקויות בינינו, ופוזות "ילדותיות" מגוחכות שמאפיינות את הזוגות הצעירים שלעתים קרובות נתפסות במלכודת של גאווה והתנשאות. להיפך, אפילו זוג צעיר יהיה "בשל" בתפיסתו ובגישתו לחיים.

בשל העובדה שאנחנו לא מלמדים איך לאהוב, אנחנו מפסידים המון, לא יודעים כיצד לבנות מערכות יחסים, ומעבירים את אותם הדפוסים השגויים לילדינו. אין ספק, שאם אנחנו נראה להם את הדרך הנכונה, אז לפחות הדור הצעיר יקבל מתנה יקרה מפז, שתספק לו חיים מאושרים.

שאלה: לאחד מחלקי השדה של מערכת היחסים שלנו קראת "שטחה של אהבה". מה זה אומר?

תשובה: כאן יש הסכמה בינינו. אנחנו כבר עשינו עבודה משותפת, כל אחד על עצמו וכן בן הזוג – ונהיינו שותפים במלוא מובן המילה, במידה כזאת, שההבדלים בינינו נעלמים. בדרך כלל אנשים מרגישים משהו דומה לגבי הרכוש המשותף, הנכדים, הילדים – למשהו שנובע משניהם, שבו הם כבר הפכו לאחד.

לדוגמה, אנחנו ביחד הולדנו את הילדים. זה מתייחס לשנינו, וזה כבר לא נכס שבאופן עקרוני ניתן לחלק. באופן כללי, אפילו מבחינה פילוסופית, מעניין מדוע ההמשך של האהבה של שניים הוא משהו אחד שכולל את שניהם. אבל בכל מקרה, הילדים זה שטח של האינטרסים המשותפים שלנו, ובהתאם לכך, של הרגש המשותף. לפיכך, לא משנה מה קורה, אנחנו יכולים לחדש את הקשר שלנו, להתחיל מחדש את הדיונים, ולהתחיל לטפח את הניצנים המשותפים ביחד.

הנה דוגמה של ה"שטח" המשותף: האהבה שיש לי בלב, ישנה גם לבן הזוג. הילד שלנו – זה כאילו הגורם השלישי שבו אנחנו יכולים לגדל ביחד את האהבה שלנו.

וחוץ מזה, אנחנו לא מגבילים את עצמינו על ידי "הגורמים השלישיים" האלה, אלא מקצים מקום אחד לשני בליבנו. כמו שאני מרגיש אותה בלבי, כך גם היא מרגישה אותי בליבה. שם, על ה"שטח" המשותף, כבר יש לנו איזושהי הרגשה משותפת , הבנה, הסכמה, שם יש כבר "ברית" בינינו, "חוזה" לעתיד. אני לא יכול להוציא אותה מה"שטח" הזה, והיא לא יכולה להוציא אותי. שם אנחנו "מושרשים" חזק יחד, עמוק בתוך האדמה, והשורשים האלה כבר לעולם לא ייעלמו.

להרגשה הזאת אנחנו צריכים להגיע. היא נקראת "אהבה חלוטה" או "ברית". ובשיחות שלנו, אנחנו לפעמים חייבים להדגיש שהאהבה ההדדית הזאת היא מציאותית.

מתוך התכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 43, 30.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אהבה: התלהטות קצרה, או אש שאינה נכבית?
הסוד לאושר משפחתי
משפחה: איחוד פותר את כל הבעיות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/2gkp4

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest