קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
תשובותיהם של מרצים מ"מכללת קבלה לעם" על שאלותיהם של קוראי הבלוג
שאלה: אם מישהו מרגיז ומפגין את האגו שלו, למשל: רכב עומד מתחת לחלון בשעת ערב מאוחרת ומישהו משחק עם כפתור הרדיו. בוודאי שזה מעצבן. האם צריך לומר לו ישר בעיניים כדי שיבין, אחרת האגו שלו יגדל ויתנפח?
תשובה: הקבלה אומרת שהפעולות לא ממש חשובות, אלא חשובה העבודה שעושים עם האגו שלנו באותו הזמן.
אני יכול לומר משהו גס למי שמפריע לי או להיפך, אני יכול לבנות בינינו יחסי ידידות והבנה, אבל לא זה העיקר. העיקר זה שאני יכול לעקוב אחרי ההתנהגות של האגו שלי, כאילו הוא יצור נפרד: תגובותיו למתרחש, הופעת רצונות ועוד, כדי שעם הזמן אצליח לראות בכל זה את עבודת הבורא. הרי זה הוא מספק לי את האגו ומביא הפרעות שונות שמעצבנות וסוחפות אותי, כדי שכל זה יסתיר אותו ממני.
שאלה: נשמה וגוף, כמו בטבע הם דבר אחד שלם, וגורמים לסבל ולאכזבה. מדוע שהבורא לא ישנה את האדם ולא יעשה אותו מושלם כמו המלאכים בשמים?
תשובה: מפני ששלמות של המלאך זה לא משהו שלמענו הבורא ברא את העולם ואת האדם. הנברא, האדם, נברא כדי לעלות לדרגת הבורא ולהתחבר עימו. מלאך הוא דרגת חי בעולמות הרוחניים. בעל חיים אינו טועה, אבל הוא גם לא מסוגל לעלות מעל דרגתו.
רק לאדם ניתנו שני היצרים: הנשמה – כוח ההשפעה, או כפי שמכנים אותה "חלק אלוקה ממעל", וכוח הקבלה – הגוף, ורק האדם מסוגל לעבוד עם שניהם כדי להשליט השפעה על קבלה וכך לעלות לשלמות של הבורא. ובגלל סתירה בין שני היצרים, ברור שהעבודה איתם מעוררת ייסורים ואכזבה.
שאלה: אם הבורא נתן לאדם בחירה חופשית, ועכשיו האדם עושה כרצונו, מסתבר, שהבורא הוא אגואיסט ולא חושב על הנברא שלו? האדם מתקרב לאגו הענק והבורא לא עושה שום דבר כדי למגר את האגו, האם מסתבר שהבורא קיים באופן עצמאי מכולם?
תשובה: על כך שהבורא ברא את העולם למטרות שלו, כלומר פעולותיו כביכול דומות למי שחושב רק על עצמו, מסופר במאמר קט"ו מתוך הספר "שמעתי".
בחירה חופשית יכולה להיות רק בתנאי שיש ממה לבחור. אבל נאמר שהבורא ברא רק "יצר הרע", את האגו, כלומר הוא מלכתחילה עשה את האדם עבד לאגו שלו, כביכול שלל ממנו את הבחירה.
והוא באמת "עצמאי", מפני שתכונותיו הפוכות לגמרי לתכונות של האגו.
אבל לא נכון לומר שהבורא לא עושה שום דבר, מכיוון שבאותו המשפט של המקובלים על בריאת יצר הרע, האגו, נאמר: "בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב".
כלומר, נובעות מכך שתי מסקנות: ראשית, את האגו לא עוקרים, אלא מתקנים לפי השיטה שניתנה דרך המקובלים, שנית, הבחירה החופשית, להישאר בעבדות או לצאת ממנה, קיימת, אבל האנושות אינה יודעת על כך. לכן, עלינו להפיץ את שיטת התיקון מהר ככל האפשר ובאופן יעיל ביותר, כדי לאפשר לאדם בחירה חופשית ולתת הזדמנות להשתחרר מהעבדות.
שאלה: חצי שעה ביום, בזמן שיעור הבוקר, אנחנו קוראים ביחד מהזוהר. האם אפשר להעביר את השאלות לחלק הראשון של השיעור או לחלקים שבאים אחריו? נניח, שננהיג כלל: לא לשאול שאלות בזמן קריאת הזוהר?
תשובה: כנראה שאפשר להנהיג חוק זמני כזה. קבוצתכם יכולה לשלוח הצעה כזאת למי שמארגנים את השיעורים ב"בני ברוך".
אבל לבטל את השאלות בכלל זה לא נכון, מכיוון שבשיעור הבוקר משתתפים המון אנשים שונים, לכן, חוסר האפשרות לשאול שאלות, לשמוע את שאלות של החברים ואת התשובות, אצל אנשים רבים היה שובר את הצורך בבירור הכוונה והיה הופך את תהליך קריאת הזוהר להרבה יותר פורמלי (רשמי).
שאלה: טוענים שהבורא רצה ליהנות לנברא. לשם מה? רצון כזה של הבורא (האם הוא יכול לרצות משהו?) נתפס כעריצות, כמשהו מוזר, שאין בו צורך. יתכן שלענות על שאלות כאלה, זאת לא מטרת הקבלה. אבל אדם שסובל מצמא רוחני מחפש תשובות דווקא על שאלות כאלה. לכן, כדאי לדבר זאת בפרוטרוט או לומר את האמת, שלא תהיינה תשובות.
תשובה: כדאי להבין שלקבל את מעשיו של מישהו אחר כעריצות יכול רק מישהו שלפחות יכול להשתוות אליו. מי שנולד כעבד לא מקבל את מעשיו של בעליו כעריצות. וזה שאנחנו בנויים לתפיסה כזאת, מדובר על העובדה שהאדם מלכתחילה נברא כדי להיות שווה לבורא.
כשמניעים של מישהו נראים מוזרים ומיותרים, זה אומר על שוני מוחלט מתכונותיו. אפילו בעולם שלנו אנחנו לא מבינים את המניעים והפעולות של אנשים מתרבות שונה לחלוטין.
ואפילו ההסבר של המקובלים שהבורא רצה ליהנות לנברא, כי תכונתו שהיא אהבה, אינה מוצאת מענה בליבנו, מפני שהאהבה שקיימת בעולם הקבלה שלנו היא שונה לחלוטין, היא לא מאפשרת לנו להבין את מניעיו ואת פעולותיו של הבורא.
האם יש לבורא רצונות? אנחנו נאלצים לכנות את התכונות של הבורא "רצונות" (אף על פי שאנחנו מבינים היטב שלנותן לא יכולים להיות רצונות במובן שלנו), מפני שאנחנו יכולים להשתמש רק בשפת עולם הקבלה שלנו, עולם של הרצונות האגואיסטיים, אין לנו שפה אחרת.
אבל העיקר זה להבין מה בדיוק הבורא רצה להעניק לאדם. נברא הוא הרגשה של העדר, אובדן הבורא, לכן, ברור שהתענוג הגבוה ביותר של הנברא יהיה חיבור עם הבורא.
שאלה: מהי "נשמה" במובן הרוחני? אם זה גוף, אז ברור שזה הרכב של דם, עצמות, גידים, בשר, כלי דם, ציפורניים, אנזימים. אבל האם את הנשמה אי אפשר לראות במו עינינו?
תשובה: אם הנשמה קיימת בדרגת קיום עליונה יותר, אז להיפך, לא ברור מהו גוף, כלומר לשם מה הוא קיים? שאלות כגון "מה זה?", הן דרגת הכנה לשאלות "לשם מה?".
"נשמה" היא "חלק אלוקה", כלומר, חלק מכוח ההשפעה הכללי.
הבריאה בכלל היא תוצאה של שיתוף בין שתי התופעות: השפעה וקבלה. אבל כוח ההשפעה המוליד, פועל בבריאה מלכתחילה במידה מזערית, וגורם רק להתפתחות החומר, ובאדם שהוא מרכז הבריאה, הוא גורם להתפתחות של האגו כביטוי הנעלה ביותר של תופעת הקבלה. ההתפתחות של החומר מביאה להופעת אדם כגוף עם הכרה, פסיכולוגיה וחברותיות האופייניים לו.
תופעת ההשפעה מתפתחת ומתחילה להתגלות יותר ויותר, מה שמביא את האנשים לחיפוש אחר שורשי הקיום, להכרת הרע של האגו ולגלות בתוכם את ה"ניצוצות" מהכוח שהפוך להשפעה. והגוף עם כל צרכיו מסתיר מהאדם לזמן מה את המהות האמיתית של הנשמה.
"ניצוצות" ההשפעה נקראים גם "עובר של נשמה", בעזרת שיטה מיוחדת אדם יכול לפתח אותו. וכאשר אדם מכניע את חייו לפני תכונת הבורא, ההשפעה, זה נקרא שבזמן קיומו הגופני בעולם הזה, הוא גם קיים בדרגת הנשמה.
שאלה: הקבלה קובעת כאקסיומה שהנשמה היא רצון. אבל זה לא נתפס כאקסיומה, זה נראה יותר כהנחת יסוד בלתי מוכחת, לכן היא הופכת למקור פקפוק באמיתיות הקבלה בכלל. לפי דעתי, יש צורך להסביר את הנושא הזה בפרוטרוט. מדוע הנשמה היא דווקא רצון ולא מודעות, חופש או שכל?
תשובה: בקבלה, ספק הוא דבר בלתי נמנע, כמו בכל מדע אחר, ואפילו זוכה לעידוד, בתנאי שהאדם יכול לנצל אותו כחומר לקידום.
ברור שהנחות יסוד בקבלה נתפסות בידי המתחילים לעתים לא כאקסיומות אלא כהנחות יסוד שאינן ניתנות להוכחה: הקבלה משתמשת בשפת עולמנו, אבל יחד עם זאת, ישנם מושגים שמוגדרים על ידי מילים "מוכרות" לא כפי שאנחנו התרגלנו אליהן. המילים "המובנות" שבהן היא משתמשת הן מטעות. לכן, תחילה יש להכיר את המינוחים של חכמת הקבלה, את הפירושים של כל ההגדרות.
הנברא הוא הרגשת העדר של הבורא, של הנותן, כלומר, רצון להשפיע, שוב להעמיד את עצמי לרשות הבורא, רצון להתמלא בו מחדש. לכן, הדבר היחיד שנברא זה בסך הכול רצון.
בנוסף, בחינת ההתפתחות הראשונה של הנברא נקראת "ירידה", מכיוון שהיא מלווה בהמון שבירות, כתוצאה מופיעים המון גורמים עצמאיים ששומרים על הטבע הכללי, על הרצון, אבל כבר אינם מסוגלים "לתבוע זכות" על הבורא: טבעו הוא אחדות, וריבוי הגורמים מסתיר את העובדה ואינו מסוגל לתפוס זאת. כתוצאה מהתרסקות מתגלה מצב שנקרא "העולם שלנו", זהו מצב שהרצון לקבל מסתיר את הבורא לחלוטין.
אבל בעולם האמיתי, כלומר, בעולם הרוחני שום דבר לא נעלם, כל המצבים הקודמים נשמרים בתוך המצבים הבאים בצורת "רשימות". כלומר, גם תכונת הבורא, ההשפעה, שמורגשת כרצון שהוטבע בתוך הנברא המקורי, נשמרת באדם "במצב רדום".
באדם הרצון הזה נקרא "נשמה", שמתחילה להתגלות באופן ניכר רק בדרגה מסוימת של התפתחות הרצון האגואיסטי.
מכיוון שזהו רצון מדרגה הרבה יותר גבוהה, הוא הגורם המפתח בנברא, בזכות הרצון הזה מתפתחים באדם ההכרה, הפסיכולוגיה האנושית, השכל, החברתיות.
כל זה מופיע ומתפתח באדם כדי שכאשר הנשמה, הרצון להשפיע, יתחיל להתגלות יותר ויותר, האדם יוכל לפתח אותו כבר באופן הכרתי, ועל ידי ההתפתחות, לעלות שוב לדרגת הנברא הראשון ושוב להידבק בבורא.
שאלה: האם בעברית קיימים מילים ומשפטים שנקראים אותו הדבר בשני הכיוונים? האם למילים ולמשפטים האלה יש תכונות מיוחדות?
תשובה: יתכן מאוד שקיימים, אבל אין שום תכונות מיוחדות למילים ולמשפטים האלה.
שאלה: בשיחותיך על נושא ההכנה לכנס בנובוסיבירסק אתה תיארת תמונה מאוד ברורה כיצד התרחקות מהמרכז (מוסקבה) משפיעה על חיי האנשים.
תשובה: החיים בנובוסיבירסק הם לא אותם החיים כמו במוסקבה. האנשים שונים, הבעיות שונות, בהתאם גם ישנן דרכים שונות לפתרונות. זה מאוד דומה לצורת הקיום של "בני ברוך" והקבוצות בעולם.
שאלה: "תעשה כמוני" לא עובד, מה לעשות?
תשובה: מדובר על תכונות גשמיות של בני אדם ומקום, על משמעות ההבדלים בצורות והצלחת ההפצה ולא על הבדלים רוחניים בתוך הקבוצות שלנו.
הקבוצות שלנו, במיוחד אלה שנמצאות בקשר יומיומי קבוע ביניהן גם בלימודים וגם בהפצה בעבודה קבוצתית, מגלות יותר ויותר שהבעיות והפתרונות דומים מאוד לכולם. לא משנה איפה נמצאות הקבוצות: בסיביר, קרואטיה, קנדה או צ'ילה.
זה קורה מפני שהחיבור בינינו מספק לנו זווית ראייה שונה על מה שקורה, האנשים בעצמם כבר לא מעוניינים בפרטים חיצוניים, הם מגלים יותר ויותר את המקור הרוחני לבעיות ופתרונן.
העיקרון "תעשה כמוני" לא עובד בהפצה ובפיתרון הבעיות הגשמיות, אבל כולנו רואים כמה נפלא הוא עובד בעבודתנו הרוחנית, למשל בסדנאות.
שאלה: אני ביקרתי בכפרים באוקראינה, שם כמעט כולם שותים מגיל צעיר. מסיבה זאת כמעט אף אחד לא חי עד גיל זקנה. הם מלאי זעם וקנאה הדדית. במצב של שיכרות מולידים ילדים, מקיימים יחסי מין עם קרובי משפחה, הורגים אחד את השני. במו עיניי ראיתי זאת, וזה לא חריג, ברוסיה ואוקראינה יש המון מקומות נידחים כאלה. לפי דעתי יש עוד מקומות דומים בעולם, למשל באפריקה. כיצד אפשר להביא אור ל"סדום ועמורה" האלה? מה ומתי יביא אותם לתיקון?
תשובה: ישנו כלל: אין אור בלי כלי. מה שלא טוב הוא, לא שלאנשים אין מטרה בחיים, אלא שאין להם צורך בה, לכן אין צורך בתיקון.
המטרה לא יכולה להיות בפריפריה אם אין מטרה בכלל בחברה. לכן החברה מעודדת את מי שמסוגלים לטפס יותר ויותר למעלה בצריכה ובתחרות ברמת החיים, הם עוזבים ברצון את המקומות הנידחים להיכחד, מפני שהם לעולם לא יצליחו באמת להשתתף במרוץ הכללי, זאת אומרת, הם מיותרים.
כלומר, שינוי בחיי הפריפריה תלוי ב"הארה" הכללית בחברה. רק שינוי חברתי על בסיס ההשכלה והחינוך האינטגרלי יכול להוליד הרגשה כללית שחיי החברה משתנים, משתנים היעדים, מופיע משהו חדש.
בחברה צריך להתייצב לפחות הרעיון של סיכוי לחיים חדשים, בכלי התקשורת צריכים להיות נושאים ומטרות חדשות. וזה חייב להשפיע גם על הפריפריה.
הנשמה הכללית – זהו גוף חי, ואם מתחיל לזרום בו דם בצורה נכונה ופעילה, לאט לאט זה מבריא את כל האיברים, לא משנה עד כמה הם נראים לנו "מרוחקים".
