קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
תשובות של מרצים ממכללת "קבלה לעם" לשאלות של קוראי הבלוג שלי בשפות השונות:
שאלה: אני לומדת כבר שלוש שנים בקבוצה פיסית. עם הזמן נעשה גרוע יותר ויותר, במיוחד השנה… בהתחלה הייתה המון התלהבות, ועכשיו בכל הדיונים שלנו והסמינרים לנשים שדורשים מגע פיסי, מורגש שקר כלשהו. אין לי חשק להיות בקשר עם נשים בקבוצה, נראה שהזמן נשרף לריק. יש לי הרגשה נוראית שאני לא רוצה להתחבר, להשפיע לקבוצה – פשוט אינני יכולה. כל מילה שלי, כל פעולה – נובעות מתוך מניעים אגואיסטיים, אני פשוט מרגישה זאת בכל תא של גופי בכל רגע. ומשהו אחר אין בתוכי, פשוט אין. מתחשק לי לצרוח מחוסר האפשרות לקשר אמיתי, מחוסר האפשרות להשפיע ו"לאהוב" את הזולת. רק מילים, מילים, מילים, ורק לכאורה אנחנו כולנו – כביכול אחד שלם.
למרות זאת כל ניסיונותיי לעזוב את הקבוצה עלו בתוהו, בעולם בחוץ כבר אין ממה להתמלא – ריקנות. ההרגשה כמו בתוך קופסת שימורים – גם שם וגם כאן. נשאר רק להקשיב לשיעורים.
תשובה: האגואיזם דורש מילוי. כשהוא ריק ומשתוקק למילוי, הוא מקבל מילוי חדש כ"אמת". אך כשהמילוי הזה כבר מוצה אז על פי חוק צמצום א' לאחר שהוא מילא את כלי, הוא מבטל את התענוג, בעצמו נעלם, ומשאיר ריקנות כפולה.
כך, כשאנחנו מגיעים לקבוצה, האגואיזם מתמלא, אחר כך מגיע תורה של הריקנות, כלומר הרגשת השקר. להתמלא מחדש הוא יכול רק במדרגה הרוחנית הבאה. כך קורה בכל שלב של צמיחה רוחנית, ואת כל תקופות ההתרוקנות צריכים לעבור מהר ככל האפשר.
מה לעשות? אפשר לעבוד על האגואיזם בדרכים שונות, אחת מהן היא קביעת מחויבויות, הרגל. אם תוכלי, תחזיקי מעמד לפחות במילוי תפקידים קבועים בקבוצה ובהשתתפות בה, ובו בזמן תדרשי (כוונה) מהלימוד, מעבודת ההפצה ומהשתתפותך בקבוצה "שכר" – כדי שמלמעלה יביאו אותך להרגשה אמיתית של חשיבות קבוצת הנשים לעלייה הרוחנית של הגברים ולהצלת העולם. הרי אנחנו לא סתם לומדים, מפיצים ומתחברים. אנחנו עושים את כל זה למען מטרה כלשהי, ו"המטרה" הזאת מביאה להשפעה האמיתית, נותנת את הצמיחה הרוחנית.
