רק אחריות, ושום תירוצים!

מתוך הכנס בנובוסיבירסק.

שאלה: הכנסים מחייבים אותנו להתחבר ולהתאחד, לפעול בצורה מהירה ויעילה, להשיג תוצאות מדהימות. מה יכול לתת לנו כוח דומה לעשות את זה כל יום?

תשובתי: הרגשת אחריות. תתאר לעצמך, הורים עייפים ואולי אפילו חולים, אבל אם הילד דורש ובוכה, הם בכל זאת קמים בעל כורחם ועושים את כל מה שצריך בשבילו. זה לא פשוט, כי לאף אחד אין לכך רצון, יש רק חובה.

אותו הדבר גם בקבוצה, הרגשת החובה, הרגשת האחריות צריכות להיות אצל כל אחד. אני צריך להרגיש שאני נמצא יחד איתם בסירה אחת ולא יכול להרשות לעצמי לקדוח בה חור.

ודאי, שאפשר לומר: "חברים, היום אני לא מרגיש את עצמי טוב, תסלחו לי, אני חולה", ואז להישאר לישון עוד קצת. אבל איך אני יכול לעשות את זה אם אני יודע שמחכים לי?

אם נדמה לך, שאף אחד לא ישים לב להיעדרותך, מפני שאתה לא כזה חשוב, לא בולט, אז אתה טועה.

אני אומר לכם את זה מניסיון אישי של הרגשת העולם העליון, כל אחד מכם חשוב לא פחות ממני. לכן חוסר המעש שלכם, זה לא אחר מאשר חיסרון של השקעה גדולה בכלי הכללי. אתם צריכים להבין את זה בצורה טובה, לא לשכוח, להזכיר זה לזה על האחריות, כדי שהיא תמיד תהיה אצלכם על הגובה.

זהו התנאי הראשון ביותר, מפני שהבורא ברא אדם אחד, אותי, ואת כל השאר, רק כדי שאני אוכל בעזרתם לייצב את עצמי. מצד שני, הבורא ברא את החבר שלי, ואותי, כדי שאני אעזור לו, אהיה רק כאמצעי לעלייה שלו לבורא. וזה באמת כך!

לכן אנחנו חייבים להיות בהשלמה הדדית וכל הזמן להחזיק בה, מפני שכך אנחנו יוצרים בינינו ערבות הדדית. אסור לשכוח את זה.

אני לא יכול להרשות לעצמי איזה ויתור והנחה, לא יכול להעמיד פנים שאני חולה או להמציא איזה שהן סיבות נוספות לחוסר המעש שלי, אלא להיפך, למרות כל המכשולים מצד הבורא, אני חייב להשתתף בצורה מקסימאלית בהכול. הוא מצידו, ודאי, יוסיף כל הזמן תירוצים למיניהם של האגו שלי, אבל הקבוצה צריכה להזכיר לי שכך הבורא משחק איתי.

מתוך שיחה עם קבוצות אזוריות בכנס בנובוסיבירסק, 09.12.2012