קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
ישנן פעולות בזמן הכנסים שלנו, שאני צריך לסלק ולדחות כל ביקורת שבאה עליהן ופשוט להתמזג עם כולם. כיצד אני יכול לעשות זאת? – דווקא בזכות זה שאני אקפוץ ואשיר יחד עם כולם, כמו ילד, כך אבטל את עצמי. יחס כזה מצרף אותי למצב הכללי, אז אני מקבל הזדמנות לצאת מההגבלות ולהרגיש איזה משב רוחני!
נדמה לנו שריקוד זו התנהגות קלת דעת, אך זה רק נדמה לנו, מאחר ואיננו מזהים בה רוחניות, אך הרי זהו אור אין סוף! איננו מסוגלים בעזרת כלֵי הקליטה שלנו להבדיל בו במשהו. לכן נדמה לנו שהוא דומם, חסר רוח חיים (נפש), אך רק "בכלי" שלנו זה תלוי האם נוכל לראות בו את כל האור הרוחני נרנח"י.
כל מה שמתרחש בחיבור, אפילו הקטן ביותר, זו כבר שלמות. לכן דווקא בצורה כזאת יש לנו הזדמנות לתפוס איזו הרגשה רוחנית, דווקא כשאנחנו קופצים יחד עם כל האחרים. כל הריקודים האלה הגיעו אלינו מהמקובלים הגדולים, הבעל שם טוב, והרב"ש היה מחייב אותנו לרקוד כך.
זו אינה סתם קלות דעת, בתוך הריקוד קיימת מחשבה רצינית ועבודה גדולה מאוד: אינך רוצה בזה פתאום ובתוכך, במהירות עצומה, מתחלפות המחשבות "בעד" ו"נגד", ובכך מולידים ספקות נוראיים, אך אתה ממשיך לקפוץ. זו אינה איזו מדיטציה, אינך מתנתק מהמציאות. אתה כל הזמן עומד בפני השאלה: מה אני עושה ובשביל מה? מה זה נותן לי? מי מכריח אותי ועם מי אני קופץ יחד? מה מקשר בינינו? אתה עובר את כל העבודה הפנימית שלך מהתחלה ועד הסוף, בזמן שאתה רוקד.
הריקוד מחייב אותך לחשוב את כל המחשבות האפשריות שרק קיימות נגדו! נגד האיחוד, אשר אותו אינך רוצה! השׂכל שלך כל הזמן מתעורר למאבק כנגד זה, ואתה נאלץ לעשות בירורים. לכן הריקוד הופך לעבודת פרך פנימית. אתה יוצא ממנו פשוט סחוט, באפיסת כוחות, לא בגלל שקפצת, אלא מאחר ועברת בפנים כל כך הרבה בירורים. אתה רוקד בתוך עצמך, בתוך העליות והירידות הפנימיות שלך! וזה שאתה יחד עם זה קופץ בחיצוניות, זה רק כדי לעורר בתוכך את המצבים הפנימיים האלה.
מתוך שיעור בנושא "שאלות על תפקיד האומה", 12.08.2010
ראה מאמרים קודמים בנושא:
זמן ללמוד וזמן לרקוד
ויהי ערב, ויהי בוקר – יום של מגה-כנס
רוצה להיות עובר רוחני?
