דף הבית / המשבר ופתרונו / "ריסטארט" של הרצונות בשלב האגו המפותח

"ריסטארט" של הרצונות בשלב האגו המפותח

שאלה: בהתאם לנתונים סטטיסטיים, יחסים טובים בצוות העבודה מגדילים את נאמנות העובדים לחברה ואפילו מונעים את הסכנה של מוות בטרם עת. אולם, העובדים ממשיכים להילחם, לכעוס זה על זה, לעמוד על האינטרסים והדעות שלהם. מדוע בלתי אפשרי לנטרל את הקונפליקטים האלו?

תשובתי: כל הניסיונות של העולם המודרני ב- 20-30 השנים האחרונות הם ניסיונות לחבר אותו באופן כלשהו לאחד, להעניק לאדם הרגשה של רכות, הרמוניה, שיתוף פעולה, להביא את הצוות למכנה משותף, לתוכניות משותפות, להחלטות משותפות, כלומר "להדליק את הניצוץ" בעבודה. אך הכול ללא הצלחה.

אם פעם המנהל היה "זורק" איזה רעיון, האנשים היו "נדלקים" והולכים אחריו, עכשיו אף אחד לא רוצה כלום אפילו תמורת כסף.

אנשים באים לעבודה כמו "זומבי", רק מתוך הכרח, כדי להרוויח את לחמם, אחרת מחר יקבצו נדבות. הם לא יכולים להיות במגע זה עם זה. במצב חצי ישנוני הם עובדים את זמן העבודה הקצוב שלהם והולכים.

אנשים איבדו את הטעם בעבודה, אין להם מטרה. אין מה להדליק ואת מי להדליק – אין את החיבור והשיתוף שהיו פעם, אין רעיון יוצא דופן, אין אידיאה, הרי באותם הזמנים האגו רק התפתח.

ועכשיו הגיע השלב של אגו מפותח שעובר לאגו אינטגרלי. ולכן נעלמות לנו המטרות, המילויים, התחביבים שהיו לנו מקודם. היום אין את כל זה.

לכן למנהלים קשה מאוד לעניין את העובדים. והם גם לא יכולים כי הם בעצמם עובדים בכוח. וכל זה מתדרדר מיום ליום, משנה לשנה.

אין לאדם מוטיבציה כדי לעשות משהו: למען מה? – אני עובד בכוח. כמובן שאני בשמחה הייתי מקבל את הגְרוּשים האומללים שלי והיתר לא מעניין אותי. לא מעניינים אותי התוצרת, הצוות, העבודה עצמה, הידע, התפקיד. נעלמה לאדם כל מוטיבציה לעבוד, אפילו תמורה כספית לא מושכת אותו.

פשוט הרצונות שלנו, שמהווים את החומר הפנימי ביותר, עוברים עכשיו "ריסטארט" רציני מאוד. הם משתנים מאישיים לקולקטיביים. וכיצד למלא את הרצונות הקולקטיביים – אנחנו לא יודעים.

יתרה מכך, אנחנו לא מרגישים שאלה רצונות קולקטיביים, אך מרגישים את התלות הגוברת זה בזה ומנסים לברוח ממנה – כל אחד לנישה שלו. מישהו ניגש אליי ואני כבר מוכן "לשרוף" אותו עם מבטי. אני כבר מראש מתכונן לכך שאדחה אותו מעצמי.

זוהי בעיה כללית אך אנחנו לא אשמים בכך. המנהלים צריכים להבין זאת ובעצמם במקומם להיאבק עם אותן הבעיות בתוכם.

המוצא היחיד הוא להסביר לעובדי החברה את המצב, להראות להם את הסטטיסטיקה ולבאר במקצת את שיטת החינוך האינטגרלי.

הרי כשאנחנו משתפים את האנשים בסדנאות, מופיעים בהם רצונות חדשים לחלוטין: רצונות קולקטיביים, עגולים ולא אינדיבידואלים, ליניאריים, אינטגרליים ולא דיסקרטיים. ואז אנחנו מקבלים אדם שונה לחלוטין.

אותו אדם תופס את עצמו ואת הצוות כאחד שלם. הוא מתחיל לראות שכשהוא נכלל בצוות, לפתע מופיעה בו נשימה, נפקחות לו העיניים, השכל מתבהר, האוזניים שומעות, הכול הופך להיות חד יותר – הוא מתעורר. הוא מתחיל להרגיש שבחיים ישנו ניצוץ, להט.

כשאנחנו נסביר לאדם שאיחוד עם האחרים הוא הכרחי לבירור הרצון הכללי הקולקטיבי החדש, בו יורגשו הלהט, החיים המשותפים, המילוי המשותף, אז למרות התלות שלו בקולקטיב, זה יהיה לו נעים כיוון שתלות כזו היא עגולה, היא כוללת את כל הצדדים.

כולם זקוקים בה, הרי אנחנו נרגיש שקל לנו ואנחנו משוחררים, שנעים לנו ואנחנו מרגישים את עצמנו בעלי כנפיים.

היום האדם מוכן לכל דבר כדי להשיג את זה, כיוון שזו הבעיה העיקרית בעולם. ההתאבדויות, הסמים, הדיכאון, הגירושין, העבריינות, הטרור, וכל השאר, מתרחשים בגלל הריקנות – אין לנו לאן לברוח מעצמנו. תנו לאנשים מילוי וכל זה יעבור.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות כוח האדם", תוכנית 5, 08.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
איך לעורר את כוח החיוּת?
סוד ההצלחה
אינטגרליות, שאין לאן לברוח ממנה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/xmLY8

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest