דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / רחמים ללא אמפטיה

רחמים ללא אמפטיה

כיום אני לא מרוצה מהנברא שאני רואה מול עיניי. מה יכול לשנות את הרושם הזה?

הערה: האור.

תשובה: אבל אם האור ימלא אותי, ההרגשה הנעימה תסתיר את הבעיות של כל האחרים: "מה באמת אכפת לי מהם? שיישרף העולם. נכון, הוא סובל. נכון, הוא גוסס. הכול נכון – אז מה?…".

האמת היא, שלא אכפת לי עד שאני רואה את הקשר בין הסבל של העולם והמצב הפרטי שלי. אם טוב לי באופן אישי, אז הבורא טוב ומטיב בעיניי. בנוגע לכאב של האחרים, אכפת לי ממנו במידה שאני מסוגל להרגיש את העולם.

לדוגמה, אם השונאים שלי סובלים, הבורא בשבילי הוא שיא השלמות. במילים אחרות, אני מעריך את הטוב שבו לא לפי הרגשתם של האחרים, אלא לפי הרגשתי. אז יוצא, שהצרות של השונאים משמחות אותי: "מגיע להם! תוסיף להם עוד קצת!", עם קנה המידה הזה אני מתייחס לבורא כטוב ומטיב – קנה מידה לא מוחלט, אלא מסונן דרך הרגשות הפרטיים שלי, כפי שמצטייר מתוך התמונה שמולי.

אז מדוע אדם פשוט בכל זאת סובל כאשר הוא רואה את כאבם של אחרים?

הערה: מפני שהוא פוחד שהכאב יעבור אליו.

תשובה: נכון. הוא פוחד על עצמו.

מכאן המסקנה: אילו לא היה לי רצון אגואיסטי, אני לא הייתי משתתף בצער של הזולת, משום שלא הייתי מפחד ממצב כזה. וזה אומר, שהרצון האגואיסטי עוזר לנו להשתתף בצערם של האחרים – כלומר, הוא כאילו פועל כנגד הטבע שלו. לא אכפת לי מהם, אבל אם הצרות שלהם עלולות לנגוע בי, אני מרחם עליהם. "בסופו של דבר, הבורא הוא האבא שלי. אז שיעלה אותי אליו. שם אנחנו נהיה ביחד – מה אכפת לי מהאחרים?", אם אני אפטר מהרצון האגואיסטי, אני אפטר גם מהאיום של הסבל האפשרי.

אז, אולי לעשות חוזה עם הבורא: "אני אבצע את כל מצוותיך, את כל מה שתגיד, ואנחנו נשמור על הקשר בינינו באופן קבוע." במקרה זה אני אהיה לגמרי אדיש לסבל של העולם.

יוצא כך, שככל שהרצון שלי חזק יותר והקשר שלי עם הבורא הדוק יותר, כך אני רחוק יותר מהעולם. פשוט אינני מרגיש מה שקורה לאנשים: הם סובלים ואני אדיש, לא אכפת לי, וזהו.

אז מה לעשות כדי שאני, להיפך, אשתתף בצערם של האחרים? בשביל זה אני חייב להרגיש את עצמי רחוק מהבורא, או לגמרי מנותק ממנו, ובדומה לאחרים, תלוי בכל מיני הנסיבות שבהן אני לא שולט.

לכן אנחנו שוקעים במשבר, כדי להרגיש את התלות שלנו באיזה כוח שאנחנו לא מכירים. מאותה הסיבה אנשים עוזבים את הדת. אחרת, האדם לא יכול להשתתף בצערם של האחרים, הוא לא מרגיש תלוי בהם. היחס האגואיסטי לבורא, שלא עובר דרך "ואהבת לרעך כמוך", לא מכוון "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אלא להיפך, יחס אישי, מכוון לעצמי, מחזיק אותי בהרגשה שהכול בסדר, שאני עושה הכול נכון. והאחרים, הם לא הדאגה שלי.

אם אני מאבד את הקשר עם הבורא בהרגשה, אני מוצא את עצמי יותר ויותר תלוי באחרים ונאלץ לסדר את הקשר איתם, ודרכם – עם הבורא. הרי, כולנו מרגישים בסכנה, מרגישים מאוימים מכל מיני כיוונים, אם זה אקולוגיה, המערכת הפיננסית, או פגמים מוסריים. האדם מרגיש את חוסר היציבות של מצבו והתלות שלו – אבל כבר לא התלות האישית בבורא, אלא התלות שעוברת דרך אחד שלם.

לכן המצב הנוכחי מקדם אותנו לתיקון.

מתוך השיעור על המאמר "מהות הדת ומטרתה", 28.10.2013

ידיעות קודמות בנושא:
עבודה עצמאית עם הרצונות שלנו
אני מסתכל על העולם ומצטער על הייסורים שלו
לסבול מהסבל של כל העולם

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/rGzQi

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest