דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קבוצה / קבוצת מקובלים – עיקרון ומשמעות (למתקדמים)

קבוצת מקובלים – עיקרון ומשמעות (למתקדמים)

privet_s_morya_100_wp.jpg

בכל הדורות נהגו המקובלים ללמוד בקבוצת מקובלים. משמעות קיום הקבוצה – ליצור מודל של הנשמה האחת הכללית, טרם שנשברה והתחלקה לנשמות פרטיות. ברגע שייווצר מודל כזה מייד יתגלה בו האור העליון, הבורא, העולם העליון. בנשמה אחת פרטית – זה לא יקרה, ואילו בכמה נשמות המחוברות כאחת – כן!

מהאדם נדרש רצון ראשוני קטן להתאחד עם הנשמות. תנאי זה נקרא ערבות (ראו מאמר הערבות של בעל הסולם). אם החברים בקבוצה מסכימים לערבות (מעשה שכזה נקרא בקבלה "נעשה"), אז מגיע אליהם האור העליון ומתקן את האגואיזם ההדדי שבהם לאהבה הדדית, כלומר יוצר בכל אחד את התכונה הכללית של אהבה ונתינה (אשר נקראת "נשמע"). בתכונה זו, על פי חוק האיזון, חוק השתוות התכונות (אהבה לאחרים שווה לאהבה לבורא) – מתגלה הבורא.

הכללים והתקנון של קבוצת מקובלים נקבעו כבר לפני מאות שנים. בהקשר לזה כדאי לעיין ב 15 המאמרים הראשונים של מורי הרב"ש ("שלבי הסולם"). ישנו גם מדור מיוחד באתר שלנו שעוסק בכך. כללי הקבוצה הינם פועל יוצא של המטרה – יצירת כלי רוחני, דומה לאור.

(מתוך שיעור בבית קבלה לעם, 19.2.08 על מאמר "השלום בעולם" של בעל הסולם. לצפייה בשיעור המלא)

4 comments

  1. שלום,
    אני מאוד רוצה להתכלל בקבוצה גם בצורה הפיסית ולא רק דרך האינטרנט. האם ההשתוקקות לכך תשנה לי את המציאות כלפי ותביא אותי לקבוצה? כיום המציאות נותנת לי להתחבר דרך האינטרנט לכלי העולמי.
    תודה מראש,
    נדב.

  2. שלום,
    מהם דרכי ההפצה שאני יכול לעזור בהם דרך בני ברוך? האם רק הפצת עיתונים? או שישנם עוד מקורות שבהם אוכל להשפיע?
    תודה מראש,
    נדב.

  3. רבי שמעון בר-יוחאי (אמצע המאה ה-2 לספירה)

    רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), היה מחברו של "ספר הזוהר" במאה ה-2. זהו הספר החשוב ביותר בקבלה ונחשב לספר היסוד העיקרי. רבי שמעון בר-יוחאי חי בתקופה שבין התלמוד ו"הזוהר" ונחשב לחוקר גדול של הטבע שלנו ושל העולם העליון. הוא גם נמנה עם החשובים שבחכמי התלמוד, והוא מוזכר בתלמוד כ-4000 פעמים. הוא שלט הן בשפת התלמוד והן בשפת הקבלה, בעזרתן הוא תיאר את מערכת ההנהגה העליונה, הנסתרת מאיתנו: אילו עולמות רוחניים ואילו כוחות כלולים במערכת הזאת, איךנולדים בה כל מאורעות ההווה והעתיד, כל החידושים וההתהפכויות, איך הם יורדים משם לעולם שלנו, ובאיזה אופן הם מתגלים בו, בהתלבשותם בחומר של העולם הזה.

    ב"ספר הזוהר" מוסבר מהם המעשים שלנו, אשר בעזרתם אנחנו, מלמטה, משפיעים על כלל העולם. רבי שמעון בר-יוחאי היה המקובל הראשון שתיאר איך המחשבות שלנו, התגובות שלנו על מהשיורד אלינו מלמעלה, עולות בחזרה לעולם העליון, פועלות בו, וכך משפיעות על התפתחות המאורעות העתידים לרדת אלינו. "ספר הזוהר" הוא דבר כה יקר לנו, כי הוא מקיף את כל ההתפתחויות האפשריות לאורך כל היסטוריה האנושית.

    לפני שרשב"י החל בכתיבת הספר, הוא הקים סביבו קבוצת תלמידים, כך שכל נשמה של כל תלמיד ותלמיד היתה תואמת למדרגה רוחנית מסויימת בעולם העליון. בסך הכל הם היו תשעה והוא עצמו העשירי. התחברותם לנשמה אחת, היתה בהתאמה מלאה למבנה שלם הקיים בעולם הרוחני, הנקרא "עשר ספירות".

    לכן, אף על פי שרבי שמעון הוא מחברו של הספר, מסופר שם על כל אחד מהתלמידים, משום שכל אחד מהם מייצג אחת מהתכונות של העולם הרוחני. הוא בנה, כביכול, מנסרה (פריזמה), שהאור הפשוט-העליון, היורד לעולם שלנו, עובר דרכה ונחלק לעשרה חלקים, וכל חלק של האור גם הוא מתגלה לנו בעשר ספירות.

    כלומר, סיפורם הוא למעשה תיאור האופן שבו התכונות הרוחניות האלה יורדות לעולם שלנו, כיצד מנהיגים עשרת הכוחות האלה את העולם הזה, וכיצד יכול כל אדם לנצל את הכוחות האלה לטובתו ולמען אחרים.

    אלא שלא תוכל להשתמש בהם לתועלתך, אם בכך אתה גורם נזק לאחרים. ולהיפך, לא תוכל להשתמש בהם לטובת אחרים אם אתה מזיק בכך לעצמך. בטבע הכל בנוי על פי עיקרון של הדדיות (הרמוניה) מוחלטת, ואם נדמה לנו שאפשר לעשות צעדים אגואיסטיים, זה רק משום שאיננו רואים בשלימותה את כל התמונה היורדת אלינו מלמעלה.

    הכוחות שפועלים לטובת הכלל ולטובת כל פרט, קשורים ביניהם ויורדים ממקור אחד; לכן אף פעם לא יכול להיות מצב בו יהיה טוב לזה על חשבון זה. כיצד להשתמש נכון בכוחות רוחניים – את זה מלמד אותנו "ספר הזוהר".

    רבי שמעון בר-יוחאי סיפר, שלא היה יכול לכתוב את הספר בעצמו. את הספר היה אמור לכתוב עבור הדורות האחרונים, ולהעביר אותו דרך כל דורות הביניים, כדי שזה יתגלה רק במאה ה-16. לפיכך, כדי לכתוב את הספר הזה בנסתרות, כך שדורות הביניים יעבירו אותו הלאה, הוא השתמש בתלמידו רבי אבא. תוך כדי שהוא שומע-לומד את "ספר הזוהר" ממורו, החל רבי אבא בכתיבת הספר, אבל כתב אותו כך שבזמן שהאדם יקרא בו, הוא יקלוט רק את הרובד החיצוני של הספר.

    ככל שהאדם עובד על עצמו יותר, כך הוא מזכך את עצמו ומתעלה רוחנית. באותה מידה שהתעלה, הוא נעשה מוכשר יותר להתעמק ב"ספר הזוהר" ולהרגיש מה כתוב בו. בהתאם לכך הוא מקבל כוחות רוחניים ויכול לקחת חלק פעיל בהתפתחות הכלל.

    רבי אבא לא כתב את הספר בעברית, כמו שעשו אברהם אבינו ומשה רבנו, אלא בארמית, שפה שהשתמשו בה באזור פרס (עירק של היום). הספר מכיל מילים גם ביוונית וגם בלטינית, מילים שהשתמשו בהן בשפת יום יום של אותה תקופה. אבל זה לא המעיט את ערך הספר במאומה. בצורה זו ביקש המחבר להסתיר את החלק הפנימי שבספר, בהקנותו לו עטיפה לא מושכת.

    כדי לכתוב את "ספר הזוהר", רבי שמעון בר-יוחאי הסתתר במערה בצפון הארץ (ב"אדרא רבא") עם בנו רבי אליעזר. הם ישבו במערה 13 שנה. הם ניזונו, כמו שמספר המדרש, מעץ חרוב, ושתו מים ממעיין סמוך. בגדיהם נקרעו וכדי להישאר מכוסים בזמן הלימוד, הם טמנו את עצמם בחול. בשעות היום כשנמצאו בתוך החול, למדו וביררו את כל מה שנכתב אחרי כן ב"ספר הזוהר".

    משחלפו 13 שנה, יצא רבי שמעון בר-יוחאי מהמערה עם בנו וקיבץ סביבו עשרה תלמידים. הוא העלה אותם רוחנית, כל אחד לפי נשמתו, וכך בנה כלי רוחני משותף, שבתוכו הרגישו את מבנה העולם העליון, השורש הגבוה ביותר של קיומנו.

  4. לאתי היקרה,

    מה שכתבת היה ממש מעניין מאוד. יש לי רק כמה הערות קטנות:

    מה שאמרת  בקשר לרבי שמעון: "הוא גם נמנה עם החשובים שבחכמי התלמוד". זה לא בדיוק ככה (ואני לא אומר את זה למעט חס ושלום בחשיבותו). העובדה היא שרבי שמעון היה בדור רביעי של תקופת התנאים. זה עיקרון שכל שהדור היה יותר קודם הרמה שלהם היה יותר גבוה. אז היה לפניו את דור שלישי של התנאים (שכולל רבו – רבי עקיבא) ואת דור השני ואת דור הראשון וכמובן לפני תקופת התנאים היה תקופת הזוגות ולפני זה אנשי כנסת הגדולה – וכולם אבל ממש כולם היכירו וחיו בעולם הרוחני וגם היכירו את הקשר בין הפעולות שנעשו כאן והשפעתם למעלה. וכל זה כלול בתוך התורה שבעל פה והתורה שבכתב.

    מה שכן נכון זה שרבי שמעון פיתח את שפת הקבלה – לא את המושגים עצמם – (שכבר הועברו מדור לדור דרך שפת ההלכה, שפת התורה ושפת האגדה).

    לגבי שימושו בלשון ארמית זה לא בגלל שזה שפה "לא מושכת". גם בחומש יש כמה מילים של ארמית. כמעט כל התלמוד ירושלמי וחלק גדול מהתלמוד בבלי נכתבים בארמית.  ארמית הוא ה"אחוריים" של עברית. כשיש איזה ענין שיש בו העברת שפע רב אז משתמשים בארמית כדי שלא תהיה יניקה ל"צד האחר". בגלל אותו סיבה, תפילת "קדיש" כתוב בארמית.

    בברכה וערבות

    מרדכי

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest