דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קבוצה / הפצה / צעקה של הטובע בביצה

צעקה של הטובע בביצה

מתוך מאמר של הרב"ש, "תפילה אמיתית היא על חסרון אמיתי":

"בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אל כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. וכאן מתחילה הגלות, ההינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות.. אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפילתו היא נקראת תפילה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו.. ולהיות שדבר זה הוא נגד הטבע, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת."

כל המצבים: גלות וגאולה, האדם עובר בתוך עצמו, ביחס שלו לטבע שלו ולבורא. קיימים שני הכוחות האלה, שתי מטרות שלמענן האדם יכול לעבוד, לכוון את עצמו: או לתועלת עצמו או לטובת הבורא.

מה זה לעבוד לטובת עצמו, הוא יודע באופן אינסטינקטיבי ועובד כך בצורה טבעית. וכאשר הוא מבין שעובד רק למען תועלת עצמית, אז הוא מתחיל לבקר את עצמו. הכרה כזאת בדרך כלל מגיעה מתוך העבודה בקבוצה, בלימוד, בהפצה, בשימוש של כל האפשרויות למשוך לעצמו את המאור המחזיר למוטב.

אז האדם רואה שכל הכוונות שלו, כל הפניות שלו, כל התנועות שלו מכוונות אך ורק לעצמו. בינתיים הוא רק קובע את העובדה הזאת, כמו פסיכולוג, בזה שמבין שכזה הוא הטבע. אבל אם הוא מתחיל לא להסכים עם זה, זו כבר השפעה מלמעלה, ממש קריאה אמיתית מלמעלה.

כך האדם מתחיל להרגיש את עצמו בגלות. ככל שהוא מנסה בכל מיני מצבים להפסיק לפעול למען תועלתו האישית ולפנות להשפעה לזולת, לבורא, כך הוא מרגיש יותר את הגלות, את שליטתו של פרעה.

ואם הוא פועל בצורה אקטיבית, נאבק ומשתדל לצאת מתוך הכוונה על מנת לקבל שלו, כדי לא לחשוב כל הזמן על עצמו, אז להיפך, הוא שוקע יותר ויותר באגו הזה, כמו בביצה. ככל שאדם עושה יותר ניסיונות לצאת מהביצה הזאת, כך היא בולעת אותו יותר.

הוא צועק, אך לא מקבל שום תשובה! להיפך, האור שמגיע, שכביכול מחזיר למוטב, מראה לו יותר ויותר בבירור, עד כמה הוא שקע ברצון לקבל שלו, שספג הכול, עד לפניות, מחשבות ורצונות הקטנים ביותר. מקודם הוא לא ראה שהוא עד כדי כך אגואיסט, ועכשיו מגלה את זה יותר ויותר, בכל הפרטים. הוא רואה שכולו נמצא במצרים, בזה שחושב ודואג רק לעצמו.

ובמידת הניסיונות שלו לצאת מהגלות, הוא רק יותר ויותר שוקע בתוכה. עד ש"ויאנחו בני ישראל מהעבודה הזאת", כלומר המצב הפך לכל כך חסר מוצא, שנשאר רק לצעוק…

אדם צועק, כאשר רואה, שאין לו שום אפשרות ואמצעים לשנות בעצמו את מצבו. וזו נקראת תפילה אמיתית, שבתשובה עליה הוא מקבל את כוח ההשפעה, כוח הכוונה לפעול לטובת הזולת. ודווקא לזה הוא קורא גאולה.

מתוך ההכנה לשיעור, 13.12.2012

ידיעות קודמות בנושא:
רשת הביטחון עבור הלוליין
לא תרצה, לא תמצא
לתפוס את הנחש

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/YPi2m

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest