דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / ציירים בעל כורחם

ציירים בעל כורחם

בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ו: "אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת: שלא יגשימו הדברים, בענינים מדומים וגשמיים, שעוברים בזה על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ח"ו."

לא מדובר רק על חוטים אדומים, "מים קדושים", ברכות וקמעות, אלא גם על אותם ה"ציורים" שטבועים בתוך הטבע הגשמי שלנו. הרצונות האגואיסטיים "מציירים" כל מיני דמויות שבהן אני חי, ואני לא יכול לדמיין לעצמי משהו שאני לא חש בחיים שלי. בכך שאני מנסה לדמיין ייצור שחי במאדים, אני בכל זאת אדמיין אותו עם ראש וגוף, זנב, רגליים וכולי. כל ציור שלי יהיה מורכב מחלקים שידועים לי מהעולם הזה.

אז איך, במקרה כזה, לא לעשות לעצמנו פסל ודמות? אני בהכרח מתאר לעצמי צורות שבהן אני חי מתוך מה שקיים ב"רשימות" שלי.

זה נכון, ובכל זאת המאמץ הזה הוא הכרחי. זה לא ענייני, מה כן בכוחי לעשות ומה לא, אני בכל זאת חייב להשתדל. זה מה שבעל הסולם מדגיש כאן. אני יושב בשיעור עם החברים, קורא בספרים שכתבו המקובלים ומתאר לעצמי את החיבור שלנו בעלייה מעל "שבירת הכלים". איך אני מתאר לעצמי את המצב המתוקן? יכול להיות שאנחנו עומדים מחובקים, מחייכים ומחלקים מתנות זה לזה. ודאי שלא. כאן אנחנו צריכים לברר את הרצונות – מה זה הרצון המתוקן, עד כמה הוא מחובר, עד כמה הוא מאוחד, מה יש בתוכו, איזה רגש ואיזה שכל מתגלים בו? כלומר אני מגיע לאבחנה ואיכות חדשה.

ולכן חשוב לתאר לעצמנו את הרוחניות בצורה איכותית – שמדובר על כוח, על מצב שבו משתתפים רק הרצון והמחשבה (מוחא וליבא), כלומר, על דברים "וירטואליים" שאינם מלובשים בחומר. הרצון עצמו הוא ה"חומר" והמחשבה, זה הסדר הפנימי של הרצון. רק כך אני צריך לתאר זאת לעצמי, לא לרדת מהדרגה הזאת, ואז אני לא מגשים את המונחים האלה.

ודאי שהמחשבה שלי לא יכולה להתלבש באיזה ציור. אני לא מסוגל לתאר לעצמי כוח מופשט מהחומר. אפילו שאני מתאר לעצמי שדה כוח, זה בכל זאת איזה "ציור", דמות. אני בכל זאת מתאר את העולם שלנו בג' צירים עם התכונות האופייניות לו. הוא מלכתחילה מהווה את אותו החלל שבו מצטיירים כל התיאורים שלי.

אבל בהדרגה אני מתחיל לבטל את עצמי ומתחיל להחיות את דמויות החברים, בכך שמעלה את חשיבותם בעיניי. ובזה אני מתקרב לתפיסה איכותית, לתכונות ואיכויות ללא ציורים. ואחר כך, כשאני משיג את מרכז הקבוצה, אני מתחיל לעבוד באבחנות, בתכונות, ולא במושגים גשמיים של העולם שלנו: "מעלה-מטה", "קרוב-רחוק" וכולי.

שאלה: האם יכול להיות שדווקא המאמץ הפנימי לדמיין לעצמנו, הוא זה שמאפשר לי למשוך את המאור המחזיר למוטב?

תשובתי: המאמץ להתחבר כדי לגלות בחיבור הזה את הבורא, הוא זה שמושך אליי את המאור המחזיר למוטב. כל מאמץ אחר גם כן, אך ביעילות פחותה בהרבה.

מתוך שיעור על "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 24.05.2012

ידיעות קודמות בנושא:
נוסחה לכל החיים
עבודת אלילים
שום פסלים

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest