פיזית אני בקבוצה. ובנשמה?

שאלה: האם זה נכון שאנחנו יכולים להגיע להכרת הרע רק לאחר המחסום? מה עליי לעשות עד אז?

תשובתי: לכול מדרגה קיימת מידה משלה, סטנדרטים וקריטריונים משלה. בדיוק כך אני גם מעריך באופן שונה את עצמי בגיל ארבע, חמש, שש, שבע שנים.

אפילו עכשיו יש לי הזדמנות להכרת הרע, כיוון שפיזית אני נמצא בקבוצה. אך האם אני נמצא בה גם בנשמה? לא. לאן יוביל המצב הזה? מה יהיה איתי? אני הרי כל כך רוצה להשיג רוחניות. מצב העניינים הוא רע. חבל על הזמן המבוזבז, חבל על החיים שמהם אני לא אשאר ברווח. ואז אני מתחיל לשׂנוא את מה שמפריע לי להתחבר עם האחרים, את השוני שלי מהחברים.

מובן שכול זה מתרחש בתוך האגואיזם, ברצון לקבל, שרוצה לקבל את הרוחניות כדי לא להפסיד כלום בחיים. אך זה מביא למצב האגואיסטי הנכון של "לא לשמה", ואז השפעת האור הופכת אותו למצב אלטרואיסטי של "לשמה".

כך או אחרת, גם כאן נוכחת הבושה. בהתחלה אני מתבייש מהשפע האפשרי בגניבה, אחר כך אני שׂם לב שלא כדאי לגנוב, בכל אופן, לא כל הזמן. ובסופו של דבר אני משתנה מבפנים כך שאין לי צורך בכלום מאף אחד. אני רוצה רק להשפיע. כזאת היא ההשתוקקות שלי וטוב לי עם זה. יופי, זה "לא לשמה", וכאן כבר טמון הרצון להשפיע, פעולת ההשפעה, אף על פי שישנו גם פיצוי – ההרגשה הטובה. כך אנחנו מתחברים לטוב ובינתיים לא דורשים יותר.

בשלב הבא, האור, אפילו ללא ידיעת האדם, מחזיר אותו למוטב, והוא באמת מתחבר עם הטוב והמיטיב. באופן כזה, תחילה אני מתחבר לטוב שממנו טוב לי בעצמי, ואחר כך עובר להשפעה אמיתית לבורא.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם, 26.06.2011

ידיעות קודמות בנושא:
השוני הבלתי נסבל מהבורא
פניו של הבורא
אל תאמין בעצמך, תאמין בחברים!