על פסגת הכוונה

כל מה שנעשה על ידינו בעולם הזה לצורך החיים בו, וכל הבירורים שלנו שכתוצאה מהם אנחנו מגיעים לשאלה על מהות החיים, כל הזמן הולכים ונעשים צרים יותר כמו בקונוס. עד שמגיעים לקצה, לפסגת הקונוס, כלומר, לבירור הכוונה: מה אנחנו רוצים מכל זה? הכוונה היא הדבר החשוב ביותר.

בעולם הגשמי הכוונה יוצאת באופן טבעי ונקבעת על ידי טבע האדם עצמו, על ידי הרצון שלו, ולכן אנחנו לא שמים לב אליה. רק אם אנחנו חושדים שמישהו מרמה אותנו, אנחנו מתחילים לשאול ולברר מה כוונתו. כלומר, ההתנהגות שגלויה לעין יכולה להיות שונה מהכוונה הנסתרת.

אם נפעל בפשטות בעולם הגשמי, ללא שקר, המעשה והכוונה תמיד ילכו יחד. אבל בעולם הרוחני זה תמיד להיפך. קודם כל, רק נדמה לנו שאנחנו כביכול עושים משהו ברוחניות. אנחנו פשוט התרגלנו בעולם הגשמי, שככל שעושים יותר, כך מתקדמים יותר, בונים יותר, יוצרים יותר. יכולות לצאת תוצאות טובות ורעות, אך הן תוצאה של המעשה.

על העולם הרוחני נאמר: "סוף מעשה במחשבה תחילה". אפשר להסביר את זה שרק לאחר המעשים אתה מתחיל לחשוב ולהבין מה קרה. המעשים מביאים אותנו בסופו של דבר להבנה שהם לא מייצרים שום דבר, אלא הפועל והיוצר היחיד בעולם הרוחני הוא האור. אנחנו צריכים רק לבקש את הפעולה שלו עלינו ולא לעשות משהו בעצמנו.

האדם חושב שעל ידי העבודה הרוחנית, על ידי המאמצים שלו, הוא יוכל לבצע מעשים טובים. כאילו שעל ידי הריכוז והמתח הפנימי, הוא יוכל למצוא בתוכו כוונות של השפעה, להשיג יחסים טובים, אהבה לזולת והשתוקקות רוחנית. נדמה לו, שאם הוא ילחץ יותר חזק על עצמו, אז הוא ימצא שם בפנים כוחות רוחניים ויגלה את העולם הרוחני.

אבל העבודה היא דווקא הפוכה, צריך לדרוש את הפעולה מלמעלה, את עבודת הבורא, כמו שנאמר: "דרוש נא דורשיך בדרשם פניך".

מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 04.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מכתב מספר מאה
רק תרצה, והכול יתגשם!
הדרך אל הטוב – צעד אחר צעד