על מה מבוססת חכמת הקבלה

שאלה: יש שאלה שמציקה לי מזמן: איך להבין את הסתירה (המדומה ככל הנראה) בין המושג "אמונה מעל הדעת", לבין האמירה שאתה חוזר עליה לעיתים קרובות, שהקבלה מתבססת, לא על האמונה, אלא על תחושות ועל ידע מדויק?

האם אני מבין נכון, ש"אמונה מעל הדעת" זה העדר אמונה עיוורת במה שאומרים לי, זו דרך שדווקא ע"י העדר אמונה מאפשרת לבדוק, האם מה שנאמר זה נכון או לא?

תשובה: הראשון שהשיג את הבורא היה אדם. מאותו היום – א' בתשרי שנת ה-0 (לפני 5768 שנים) – מתחיל לוח השנה העברי.

20 דורות אחרי אדם, אשר גם בהם היו אנשים בעלי השגה, לפני 4000 שנים, בבבל העתיקה, חכמת הקבלה קיבלה את צורתה העכשווית – כהן בבלי בשם אברהם גילה אותה ותיאר את חוקיה הבסיסיים ב"ספר היצירה". הוא גם קיבץ סביבו תלמידים וכך נוצרה קבוצת המקובלים הראשונה. תלמידיו, בניו הרוחניים והביולוגיים (בעבר כולם נקראו על שם ראש המשפחה, ראש השבט) המשיכו את התפתחותם הרוחנית. כך היה עד לנפילה מהרגשת הבורא להרגשת העולם הזה בלבד (כתוצאה מכך חרב בית המקדש השני לפני 2000 שנים).

אחרי הנפילה מהרגשת העולם הרוחני להרגשת העולם הזה, כל ההגדרות הקודמות, השמות, ובכלל, כל השפה העברית "נפלה" מהדרגה הרוחנית לדרגה הגשמית. כל אותן המילים התחילו לבטא את מה שהם התחילו לראות, לשמוע ולהבין – כלומר, קיבלו משמעות גשמית, במקום לבטא את מה שהם הרגישו קודם. מאז, הטקסטים הקבליים כתובים באותן אותיות, אך תלוי מי קורא אותם – זה שנמצא בדרגה הרוחנית, כמו הכותב, או זה שנמצא בדרגה הגשמית.

למשל, "אמונה מעל הדעת" מסמלת בקבלה תנאי: רצון (תכונה) להשפיע (בינה, חפץ חסד, אור חסדים) מעל לרצון לקבל, הנקרא "חכמה", מפני שמקבלים בו אור חכמה.

האמונה שעליה מדברים אלו שלא מרגישים את העולם העליון, היא אמונה במשהו שיש אפשרות שהוא קיים, משהו שרק מדברים עליו אך לא מרגישים – ועל זה חוכמת הקבלה לא מדברת כלל. מפני שהיא, לפי הגדרתה, עוסקת בגילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה. (ראה מאמרו של בעל הסולם "מהותה של חכמת הקבלה").

לכן מי שרוצה להבין את האמת חייב בזמן קריאת הטקסטים "לתרגם" את מה שהוא קורא מהרמה הגשמית לרמה הרוחנית, ואז הוא לא יטעה כמו אלו שקוראים טקסטים קבליים (תורה, תלמוד, סידור וכו') ומפרשים אותם ברמה הגשמית. מכאן כל חוסר הבנת הבורא על ידי האנשים.

ציטוט: מתוך "פרי חכם", מאמר "תורת הקבלה ומהותה", פרק "סוד השגת החכמה": "ההבנה שבמקורות האלו שהשיג ממרומים…ההבנה הזאת נקראת חכמת האמת, שאדם הראשון, היה הראשון, למקבלים סדר של ידיעות מספיקות להבין ולהצליח ולנצל עד לקצה, מכל מה שראה והשיג בעיניו."

לכן קוראים לו "אדם הראשון", כי הוא הראשון שהשיג את דרגת "האדם", מלשון אדמה לעליון.