על הר געש רותח

שאלה: נניח, שאדם בזמן של סדנה אינטגרלית אינו יכול להתגבר על איזה שהם קווי אופי שלו. איך אנחנו יכולים לשתף איתו פעולה?

תשובתי: הייתי אומר לו: "היום אתה מרגיש שאצלך בפנים הכול ממש רותח. בוא נגיע להסכמה: אנחנו נותנים לך עשר דקות. בחמש הדקות הראשונות אתה מדבר על כל השלילי ובחמש הדקות הבאות אתה מדבר על כל החיובי, כלומר, בכיוון אחר לגמרי. סיכמנו? תתחיל!".

שאלה: ככלל, אנשים שאצלם הכול בוער בפנים, הם רגישים מאוד ובכלל לא מחזיקים מעמד עם מה שמתרחש איתם. כל פעם בזמן הסדנה הם בורחים מהמעגל, ואנחנו נאלצים לתפוס אותם ולהושיב חזרה.

תשובתי: אני לא הייתי עושה את זה. כי עבורם זהו כזה מתח עצבי, שהם אינם מסוגלים לסבול את אותה הרמה הכללית של החיבור שנוצרת אצלנו. הוא עד כדי כך הפוך לאגו האישי שלהם, שה"הפרדה" הזאת, שאותה הם מרגישים בתוכם, ממש הורגת אותם. אסור לנהוג כך. כולם צריכים להתקדם בקצב אחד.

לכן, לפני שמזמינים אנשים כאלה למעגל, כדאי אולי להזהיר, שברגע שאתם מרגישים שזה הופך להיות עבורכם לבלתי נסבל, תקומו ותצאו. אתם יכולים לצאת לעשן, לנשום אוויר ושוב להיכנס. אתם יכולים להיות נוכחים בתור משקיפים, כאילו שזה לא נוגע לכם.

תשבו ותקנאו, למה הם יכולים ואתם לא. קנאה, זהו כוח עזר רציני מאוד, במיוחד אם הם רואים שכל השאר יכולים לתקשר באופן נורמלי ביניהם ומרגישים התפעלות.

כמה כבר אפשר להעביר ביקורת על אנשים, שהם כביכול לא מבינים שום דבר, שהם פשרנים וכולי? ואז האדם מתחיל להרגיש שהוא לבד. למה האחרים יכולים והוא לא? הקנאה מתחילה לעבוד ומופיעה כאן ככוח חיובי.

מתוך שיחה על חינוך אינטגרלי, 02.04.2013

ידיעות קודמות בנושא:
תחקור את עצמך
קנאה מועילה, כשמרבה את החכמה
הקָראט היקר של העבודה הרוחנית