על הישורת הסופית של האגו

תמיד ידענו במידה מסוימת מה לעשות, לאן ללכת. הטבע תמיד דחף אותנו מאחור: רצינו להתפתח, לעשות יותר, לרוחב, לפתח את הטכנולוגיה, הטכניקה, כל מה שרק אפשר.

והיום לא, איננו רוצים דבר. אנחנו באופן מסוים נתקענו, השתתקנו. האגו שלנו, שבמשך כל ההיסטוריה של האנושות היווה את הכוח המניע שלה, הפסיק לעבוד. הוא לא מעורר בנו שום התעוררויות ודחפים, הוא לא דוחף אותנו קדימה. עברנו הרבה שינויי צורה בחברה, התפתחנו, בנינו, יצרנו, עשינו מהפכות. האנושות כל הזמן ניסתה לעשות משהו, ללכת קדימה. היינו בחיפוש.

והיום אין שום חיפוש. אין לנו שום תבנית חשיבה, שום תוכנית מדויקת ובטוחה מה אנחנו רוצים, לאן להתפתח. זה מה שמאפיין את הזמנים שלנו.

והבעיה העיקרית ביותר, שזה נוגע לגמרי לכולם. דבר כזה אף פעם לא היה בעולם. כל המדינות ו
היבשות: אוקייניה, אסיה, אמריקה הצפונית והדרומית, אירופה, המזרח הרחוק, יפן, סין, אפריקה, התפתחו כל אחת בצורה נפרדת משלה, כל אחת בקצב שלה ולא היו תלויות כל כך זו בזו.

ופתאום הפכנו להיות כל כך תלויים, שהבעיה הזאת הפכה להיות גלובלית. מצאנו את עצמנו בעולם שבו הכול מקושר הדדית. איננו מעוניינים בכך, אבל הקשר ההדדי הוא כל כך חד שהוא מתגלה כל יום ונוגע בכל אחד מאיתנו ממש. אם באיזה שהוא מקום בעולם מתרחש משהו, בהכרח במהירות הוא משתקף בנו. אנחנו רואים מה מתרחש בבורסות של ניו יורק, טוקיו, בגרמניה, בפרנקפורט, מה מתרחש עם הנפט, עם המתכות… אם באיזה שהוא מקום התרחשה רעידת אדמה, או הוריקן, או התפרצות של הר געש, כל זה מקרין על כולם. אנחנו נמצאים בכזה עולם משתנה, שאפילו איננו מתארים לעצמנו מה לעשות הלאה.

מתוך השיעור המקדים של הכנס בליטא, 22.03.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מה זה אגואיזם
בשבי האגואיזם
המאה ה-21 צעד אל הנצחיות