דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / עיניכן תיראנה ולא זר

עיניכן תיראנה ולא זר

מתוך מאמר של הרב"ש ""ברח דודי": "לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה, הנקרא "רחום".

אנחנו לא יודעים כיצד זה קורה. יש לנו מחשבות מטרידות רק על עצמינו, אנחנו לא מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר. אנחנו קוראים ושומעים שצריך לחשוב על הקבוצה, על הסביבה, על החברים, אבל אין לנו כוח לכל זה.

לפעמים אנחנו מצליחים, אבל ברוב המקרים לא. אנחנו אולי נזכרים לכמה דקות שצריך לחשוב על אחרים, אבל אחר כך פתאום נופלת עלינו איזושהי בעיה אישית, והיא מטרידה אותנו יותר מכל דבר אחר ומסיטה הצידה את אהבת החברים, את הבורא, את העולם הבא.

אנחנו רואים שמה שקורה לנו עכשיו, כאן, בעולם הזה, הצורך לפתור בעיה שהתעוררה – זה הוא הדבר החשוב לנו מכל דבר אחר. לאורך חודשים, ולפעמים שנים אנחנו לא מסוגלים להיפטר מהמחשבות שלא עוזבות אותנו וגורמות לנו סבל תמידי.

כך הבורא מלמד אותנו ומגלה לנו את המצב האמיתי שלנו. הוא נותן לנו קנה מידה מדויק שמאפשר להעריך באיזה מצב אנחנו נמצאים: באילו מחשבות, רצונות, באיזה חומר, כלומר, מה זה בדיוק רצון לקבל. בצורה כזאת אנחנו לומדים את החומר שלנו, עד כמה אנחנו שקועים במחשבות המטרידות על עצמינו, שבאות אחת אחרי השנייה ולא עוזבות אותנו. אנחנו כל הזמן חוזרים אליהן ולא מסוגלים לעשות עם זה שום דבר.

לפעמים הן מעסיקות אותנו יותר, ואנחנו לחלוטין שקועים בדאגה על עצמינו. ולפעמים הלחץ הזה קצת יורד, ואז אנחנו מבינים שכל הבעיות האלה ניתנו לנו בכוונה, כדי ללמד אותנו כוח עמידה, שלא נקדיש להן את כל החיים. לפעמים אנחנו מרגישים שהבעיות הללו אמורות לדחוף אותנו למחשבות אחרות: למטרת החיים, למשמעות שלהם, במקום שנהיה שקועים בדאגות הקטנות על הקיום הגשמי שלנו. הרי, למעשה, שום אסון לא קורה.

ובכל זאת, אנחנו לא מסוגלים להיפטר מהמחשבות האגואיסטיות האלה. כך הבורא מלמד את האדם, ועל זה כתוב: "ברח דודי". אנחנו כבר לא מרגישים את חשיבות הבורא, את גדלות המטרה. אנחנו מתעוררים באמצע הלילה עם מחשבות כבדות על הבעיות הפרטיות הנצחיות, ולא יכולים לזרוק אותן מהראש. הן פשוט לא נותנות לנו להיות בשקט.

אנחנו פונים לעזרה לקבוצה, לחברים, וכבר לא יודעים מה עוד אפשר לעשות. ובזכות זה שאנחנו בכל זאת נמצאים בין החברים, ומשתתפים בכל הפעולות שלהם, אחרי כל המאמצים האלה, אנחנו לבסוף מבינים שכל מה שקורה זה משחק מלמעלה שממנו צריך ללמוד איך משחקים איתנו מהשמיים. אנחנו רואים שהבורא מאמן אותנו ורוצה על רקע זה לגלות לנו את החשיבות העליונה של ההתפתחות הרוחנית.

אנחנו פתאום מתחילים להרגיש שהמחשבות על החברים הן יותר חשובות לנו מכל המחשבות המטרידות על עצמינו. על רקע המחשבות הללו אנחנו יכולים לבדוק, למדוד, עד כמה חשובה לנו המטרה הרוחנית, כלומר, ההשפעה לזולת, המחשבה על החברים והדאגה לכל האנושות. דווקא לעומת המחשבות המטרידות הללו אנחנו מקבלים אפשרות להעריך, האם אנחנו מסוגלים עם אותה ההתמדה להחזיק את עצמינו מעליהן, לדאוג לטובת האחרים, לגדלות הבורא.

אנחנו מבינים שהתהליך הזה היה הכרחי כדי שאנחנו סוף סוף נרגיש את החשיבות של ההתקדמות הרוחנית שלנו, של המטרה הרוחנית. הרי, לרוחניות אין צורה, אין תמונה, אין דמות. אנחנו בעצמינו בונים את העולם הרוחני – כמו עטיפה שעשויה מהכוונה על מנת להשפיע מעל החיים הגשמיים שלנו. אנחנו כאילו משנים את העולם הזה ל"עולם הפוך" וכך בונים את העולם הרוחני.

ולפני שאנחנו בונים אותו, העולם הרוחני כאילו לא קיים כלפי האדם המשיג. יוצא, שדווקא מעל כל המחשבות המטרידות האגואיסטיות על עצמינו והמאבקים עם הבעיות, יש לנו הזדמנות לבנות את הצורה הרוחנית שמתממשת בתוכנו. לכן כתוב: "עיניכן תיראנה ולא זר". רק הם יראו את הבורא, אותם אלה שיכולים לעמוד מול כל המכשולים ולהתגבר עליהם, ללמוד מהם כיצד לבנות את הכיסוי של ההשפעה על כל המציאות הגשמית שלנו, שהופך למציאות הרוחנית שלנו.

ואז אנחנו רואים שלחיים הגשמיים אין שום חשיבות בפני עצמם. העולם הזה היה רק אשליה שנוצרה בכוונה, כדי שמעליהם, על פניהם, אנחנו נוכל לבנות את העולם הרוחני האמיתי והנצחי.

מתוך ההכנה לשיעור, 16.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
הפירור האחרון ביותר
איך להפסיק לחשוב על עצמי
חסר מעט מאוד

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/bBAHr

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest