עוד כפית!

הבורא רוצה שהנבראים יבינו וישיגו אותו בצורה נכונה. ולכן הוא בחר בכזאת שפה של "תענוג" או "ייסורים", שאליה אנחנו מגיבים. הבורא ברא רצון לקבל שרגיש לשפה הזאת.

הבורא "דוקר" את הנברא, והוא צועק: "אוי!", שופך עליו טיפה של סירופ מתוק, והנברא מתפעל: "אה!". כך בין ה"אוי" וה"אה", עוברים כל החיים שלנו. בעזרת השפה הזאת הוא מדבר איתנו: טיפה של מתוק, טיפה של מר וכל מיני השילובים שלהם, שמולידים אין ספור ניואנסים, גוונים שביניהם.

בצורה כזאת הבורא מפתח את הרצון, מרצון פרימיטיבי, לרצון יותר מורכב, רבגוני, בכך שמתחיל קצת להאכיל אותו: כפית קצת יותר מתוקה, כפית קצת יותר מרה, מכל הגוונים של הטעמים.

כל הגיוון הזה (טנת"א – טעמים, נקודות, תגין, אותיות) נולד בתוך הרצון לקבל שלי, בהתאם לאופן שאני מתחיל להגיב, להרגיש את השפעתו של הבורא. והוא כל הזמן משפיע עליי, או על ידי תענוגים, או על ידי חסרונות, מר או מתוק.

לא ידוע לי מדוע הבורא בחר דווקא בשפה הזאת של "מר" ו"מתוק" כדי לשוחח עם הנברא שברא. אני רק יודע, שאם אני קולט את כל המר והמתוק, אם ארגיש אותם בכל הרצון לקבל שלי, אז על ידי זה אני אלמד להבין את הבורא. אני אוכל להבין לא את המר והמתוק עצמם, איך הם מורגשים בתוך הרצון שלי, אלא אגלה אותו, את מי שבחר בשפה הזאת כדי לתקשר איתי.

מתוך שיעור על "תלמוד עשר הספירות", "הסתכלות פנימית", 08.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
שפת הקשר עם הבורא
כינור שמכוון לפי הקולן של הבורא
הנידונים לרחמים