קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: אני כל הזמן מתבלבל בין "רצון – כוונה – פעולה", ואיני מסוגל לכוון את עצמי נכון, לא בכל אחד מהם ולא בכולם יחד?
תשובה: אשתדל להסביר בצורה עקבית וקצרה.
המטרה: הדבר הכי חשוב בחיי האדם הוא להגיע למטרת הבריאה ולדבקות מלאה עם הבורא. זוהי חייבת להיות התוצאה של כל המאמצים שלו בחיים.
האמצעי להגיע למטרה: הדבקות עם הבורא מושגת על ידי השתוות הצורה. אבל הבורא הוא רצון להשפיע, ואילו האדם הוא רצון לקבל. לכן משיגים את ההשתוות לא על ידי השתוות הרצונות, אלא השתוות הכוונות – עם איזו כוונה אני משתמש ברצון שלי. אנחנו תמיד נהיה הפוכים ברצונות שלנו ותמיד נישאר כאלה: הבורא הוא הנותן, ואנחנו המקבלים, אחרת לא נוכל להתקיים כשונים ממנו.
מכיוון שנבראנו מרצון להנות, אנחנו יכולים להגיע להשתוות עם הבורא על ידי שינוי הכוונה ולא הרצון, כלומר עם איזו כוונה אנחנו משתמשים ברצון.
יוצא מכך, שאנחנו חייבים לעבוד רק על הכוונה ולצרף אליה את הרצון באותה המידה שבה מתאפשרת כוונה נכונה "למען הבורא".
צמצום הרצון: חייבים להיות בעלי כוח רצון ואפשרות להשתמש בהדרגה ברצון באותה המידה שישנה הכָוונה הנכונה "לשמה", ולמען הבורא (השפעה ואהבה).
זאת אומרת, צריכים מלכתחילה להשיג אפשרות לנהל את הרצונות על ידי ההחלטה שלנו, לעשות "צמצום א'" ולהשתמש ברצון בהדרגה, לפי מידת הכוונה הנכונה.
"הכרת הרע": ובכן, את השתוות הצורה עם הבורא משיגים באמצעות השתוות הכוונה. כאשר משתוקקים להשיג את הכוונה להשפיע, אנחנו מגלים בתוכנו יותר ויותר את הכוונה לקבל ("קליפה"). גילוי כזה של הכוונה הרעה נקרא "גלות מצרים". אם ממשיכים לעבוד קשה על תיקון הכוונה מ"לא לשמה" ל"לשמה", מגיעים להכרת המצב של "עבדות" בתוך האגו, בכוונה "למען עצמי" (למען ה"פרעה").
גילוי הרע: במצב הזה אנחנו בסופו של דבר מכירים בהדרגה שהטבע שלנו (לא הרצון לקבל שהוא בלתי משתנה, אלא הכוונה "למען עצמי") הוא האויב שלנו.
אם מנסים להשתחרר מהכוונה "למען עצמי" ולהשיג כוונה "למען הבורא", אנחנו משתכנעים בכך שאנחנו חסרי אונים מול האויב הזה.
גילוי אמצעי התיקון: בסוף המסקנה הזאת אנחנו מגלים שרק הבורא, המאור המתקן (אור התורה, "אור מקיף"), מסוגל לתקן את הכוונה שלנו ואז נצא מהעבדות של הכוונה הרעה לכוונה על מנת להשפיע (השתוות לבורא). כלומר, רק הבורא עצמו (האור העליון) יכול להוציא אותנו מהמצב האגואיסטי (מעבדות מצרים, מהמחשבה הקבועה רק על עצמי).
יוצא, שהעיקר הוא, לחשוב על אור הבורא, שרק הוא מסוגל לתקן אותך (את הכוונה שלך) מ"למען עצמי" ל"למען הבורא": לעשות "צמצום" ולהשתמש ברצון רק באותה המידה שישנה כוונה למען הבורא.
וכך צריכים לכוון את עצמנו בכל הפעולות שלנו בעולם הזה, אל האור המתקן את הכוונה, על מנת שייתן את הכוונה להשפיע לבורא.
אם לא ברור, אנא תכתבו לי ואפרט יותר!
ידיעות קודמות בנושא:
לחיות בכוונות ולא ברצונות
האוצר שלנו, זו יראה בפני הבורא
השתתפות חובה
