דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / עבודה בעולם הזה ושכר בעולם הבא

עבודה בעולם הזה ושכר בעולם הבא

מתוך "תלמוד עשר הספירות", חלק א', "הסתכלות פנימית", ז': "עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם".

בדרך כלל, הדתות עוצרות באמירה זו ואינן מתקדמות הלאה. הן טוענות שבעולם הזה צריך לעבוד כדי שבעולם הבא, כלומר, אחרי המוות, לקבל את השכר. יוצא, שכאילו אנחנו עובדים היום ומחר מקבלים את השכר.

"ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך. שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה."

בושה, זאת בריאה בפני עצמה. זאת הרגשה בנשמות של ההבדל בינן לבין הבורא, הרגשת הניתוק ממנו שנוצרה על ידי הבורא בעצמו. ולכן, ככל שהאדם עולה גבוה יותר בסולם המדרגות, כך גדלה בו הרגשת הבושה, היא נהיית יותר עדינה ומבוררת. לכן כתוב שהבושה מיועדת רק לנשמות הגבוהות.

אם אני מרגיש מנותק מהבורא, אז מתעוררת בי הרגשת האדם, הרגשת ה"אני", הרגשת הקיום הנפרד. אני מבין שאני חייב לבטל את הנתק הזה, לסגור אותו, לעשות משהו איתו. ולכן אני עובד. ההרגשה הזאת של הפער ביני לבין הבורא, בין האורח ובעל הבית, הרגשת הבושה, מכריחה אותי לעבוד. במידה שאני מרגיש את הבושה הזאת, אני מוכן לעבוד, עד שאני אסיר את הנתק בינינו ואגיע להשתוות הצורה עם הבורא, כלומר, לדבקות.

ברור שלא מדובר ב- 70 שנות חיי האדם בעולם הזה ובעולם הבא אחרי מותו. כאשר אני עובד בשביל עצמי, זה נקרא "העולם הזה", ואני מחויב לעבוד בו ולתקן את עצמי. כאשר אני לפעמים מצליח לתקן את עצמי לעומת כל מנה של בושה, של ההבדל ביני לבין הבורא שאני מגלה, בזה אני מבצע את עבודתי ב"עולם הזה", וכתוצאה מכך, אני מגיע להשתוות הצורה ולדבקות שנקראת שכר בעולם הבא.

לכן, גם את "העולם הזה" וגם את "העולם הבא" אני חייב להרגיש בחיים שלי בעולם הזה. ההבדל ביניהם הוא בכך שהמצב שבו האדם מרגיש בושה ועובד על מנת להסיר אותה, לתקן את חוסר השתוותו עם בעל הבית, נקרא "העולם הזה". זוהי העבודה ואלה הם המאמצים ב"עולם הזה". והשגת ההשתוות והדבקות נקראת "העולם הבא". לפי העיקרון הזה נבדלים העולמות הללו.

מתוך ההכנה לשיעור, 17.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
הודיה על רגש הבושה
על התועלת של הבושה הרוחנית
הבושה כאמצעי לתיקון

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/vUIa4

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest