דף הבית / חכמת הקבלה / פרשת השבוע / עבדים מרצונם החופשי

עבדים מרצונם החופשי

"וכי ימוך אחיך עימך ונמכר לך לא תעבוד בו עבדת עבד: כשכיר כתושב יהיה עימך עד שנת היובל יעבוד עימך: ויצא מעמך הוא ובניו עימו ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב" (ויקרא, פרשת "בהר", כ"ה, ל"ט-מ"א).

אם יש לי רצונות שאינם מסוגלים להתקיים בנפרד, אני חייב להחזיק אותם אצלי ועם כל הרצינוּת "להעמיד אותם על הרגליים". לאחר סיום גמור של העבודה על כל מקבץ הרצונות, הם מתנתקים ומתרחקים ממני כבר כחלק עצמאי וממשיכים את קיומם העצמאי.

אנחנו תמיד מדברים על רצונות ולא על גופים. מדובר על סכימה שבה רצון ענקי התנפץ ל-600,000 חלקים והם צריכים להתחבר מחדש זה עם זה, כדי להפוך להיות שוב אחד שלם כללי, למרות שבפנים בתוכם בוער האגו והדחייה ההדדית. כל זה נשאר אבל מתכסה ומנוטרל על ידי האהבה.

יוצא שאותו האגו העצום ואותה האהבה העצומה, שהם יצרו ביניהם הודות לאגו, נשארים ומוסיפים עוצמה, השגה פנימית, איחוד פנימי עם הבורא. לכן יש צורך בכל הבעיות שהתעוררו, רק כדי לגלות בצורה יותר מובהקת את המצב של האיחוד שלנו עם הבורא. הכול סובב סביב זה, אין שום דבר אחר.

"עבדים" אלה הם אותם רצונות שאינם יכולים להיות עצמאיים, ולכן הם כביכול נמכרים לעבדות. כלומר, אני מסכים שהם ישלטו עליי כמו על ילד קטן, מפני שקיים בי רוע ואני רוצה שמי שיותר גדול ממני ינהל אותי, אחרת אני אלך בדרך רעה. מה גם שאני מסכים לזה מרצוני החופשי.

אדם שאינו יכול לשרת ולטפל בעצמו באגו שלו, הולך תחת שיעבוד של אדם אחר (לאגו אחר גדול יותר) וכביכול נדבק בו, מוכן לעבוד איתו עבור האגו שלו, מפני שבמקרה כזה, הגדול יגן עליו ויטפל בו. כמו ילד שמשלם להורים שלו בכך שמעניק להם תענוג. כך ברא אותנו הטבע. אני נותן להורים שלי תענוג ובתמורה הם מטפלים בי. ואם הטבע לא היה בורא אותי בצורה כזאת, שרק על ידי הקיום שלי אני מהנה להוריי, הם לא היו דואגים ומטפלים בי. לכן העבד נותן הנאה לבעל הבית שלו, הוא מוכן לעבוד למענו. ואילו בעל הבית לוקח על עצמו אחריות עליו, על חייו ועל סיפוק צרכיו.

אנחנו, בעולם שלנו, מבינים בצורה קצת לא נכונה מה זה עבדות. עבדות זה מצב שהוא מרצון חופשי. כל עוד אני רוצה להיות עבד, אני נשאר עבד. ואם אני אוכיח שאני רוצה להשתחרר מכבלי העבדות, אז זה מיד יתרחש. רואים את זה בדוגמה של יציאת מצרים, שמסמלת עבדות אגואיסטית. אם אני רוצה לנטוש את האגו, אז בבקשה, נשאר רק להציג את הרצונות שלך: למה אתה מסוגל.

האם אני מסוגל לחיות באופן עצמאי, ללא האגו, ולהשיג לעצמי מילוי, מזון, לעבוד על התפתחות התהליך הזה? האם מובן לי שזה לא למען האגו, אלא למען הבורא? כיצד זה צריך להיות ממומש? אם אני מראה הוכחות לכל זה, אז הדרך פתוחה.

שאלה: אבל מנקודת מבט רוחנית, העבד רוצה שיהיה לו בעל בית, כי זה מתוק בשבילו, זה מצב טוב. למה לו לצאת מהמצב הזה?

תשובתי: דרך אגב, כך זה היה. עבדות זה לא הכנעה ושיעבוד! אבל אני צריך להראות שכבר התבגרתי, שאני רוצה לדאוג באופן עצמאי לעצמי ולמשפחתי. כבר אין לי צורך בבעל בית שמנהל אותי, אני מוכן להתנהל בעצמי. ואילו האגו ששולט עליי, לוחש לי: "בשביל מה לך את זה, למה?! תחייה בנחת!".

אנחנו רואים ששבעה מיליארד בני אדם רוצים להיות עבדים. אין אף אדם שהיה רוצה להפוך להיות עצמאי במקום הבורא, כלומר לדאוג לכולם. אף אחד אינו רוצה בזה! כולם רוצים רווחה גשמית רגילה, מסתובבים ביניהם, עוזרים זה לזה בתוך המעגל הסגור הקטן שלהם. זה העולם הקטן שלהם, ואילו מה שמחוץ לו, לא מעניין אותם. כי בתוך המעגל הקטן אני מרגיש את כל האחרים כמו את עצמי, ואילו במעגל הגדול אני צריך לצאת מחוץ לגבולות של ה"אני" שלי. יוצא שהחברה עדיין לא מפותחת מספיק.

אני מרגיש שותפות רק עם מי ששווה לי. אני לא מתבייש ממנו, העיקר הוא שאני אהיה כמוהו והוא יהיה כמוני. אנחנו שואפים לזה ועוקבים במבט נוקב אחר זה. כל מטרת הקיום שלנו היא להאכיל את "הבהמה" (הגוף הפיזי) שלנו, ולהביא את האדם למצב של שיוויון מוחלט עם כולם. כך נוצר מצב מעניין מאוד, קומוניזם טבעי, כאשר בני אדם קיימים לפי חוקים טבעיים של הטבע, שמסתפקים רק במינימום ההכרחי לקיום.

נניח שגידלתי בגינה שלי גזר, כרוב, תפוחי אדמה. יש לי לתקופת החורף חמישה שקים של תפוחי אדמה, שני שקים של כרוב ויותר אני לא צריך שום דבר. בשביל מה לי לעבוד עוד ולעמול עבור מישהו? ואיך יסתכלו על זה השכנים?! בשביל מה אני פתאום אקרע את גבולות המעגל שלי? כך אנחנו חיים.

הערה: מדהים, אבל 70%-80% מבני האדם באמת לא רוצים אפילו להרחיב את חלקת האדמה שלהם, מספיק להם מה שיש.

תשובתי: וזהו הקומוניזם הטבעי שמתגלה בדרגה הבהמית. כי חיות ביער מחפשות לעצמן מזון לאותו היום, ולמחרת הולכות ומחפשות עוד משהו. ואילו אצל בני אדם זה מתגלה קצת אחרת, הם יודעים מראש מה נחוץ להם באופן מינימלי לחיים.

האם אפשר לעלות מהמצב הזה? צריך לנסות בעזרת חכמת הקבלה, שמתחילה לפתח רצונות לא בכיוון השלילי, לכיוון האגו, אלא לכיוון החיובי, לאלטרואיזם. אצל אנשים יגדל במידה שווה המרכיב האלטרואיסטי והאגואיסטי, וכך הם יגדלו בהדרגה.

הערה: מעניין שסוציולוגים ניסו לעורר את האנשים, כשקראו להם לפתח עסק והבינו שאינם יכולים להניע אותם לזה.

תשובתי: עסק עבור אנשים כאלה מסמל יציאה מהאיזון הרגיל שלהם. הם מרגישים את עצמם במצב הנכון, טוב להם, אין להם יותר צורך בשום דבר. יש להם מה ללבוש, מה לאכול וזה מספיק. ואם משהו נשבר איפשהו, הם קצת יתקנו, ישימו איזה קרש וכך ימשיכו לחיות. כמו שנאמר בפתגם רוסי: "עד שלא ירעם הרעם, האיכר לא יצטלב". רק צורך דחוף, ייאלץ אותו לעשות משהו.

חכמת הקבלה מדברת בדיוק על הדרגה הזאת, אבל רק לא בצורה כזאת אנרכית, שלאדם לא משנה לגמרי שום דבר. היא מסבירה שהמצב הנכון הבא של האנושות, זה דאגה לעצמך ולאחרים, אבל רק ברמת הקיום ההכרחית לחיים, כשכל השאר הולך על התפתחות רוחנית.

לכן, אם המקובלים יבואו לאנשים האלה ויתחילו לעבוד על ההתפתחות הפנימית שלהם, מבלי להוציאם מאותו המצב הטוב בו הם נמצאים, אז תתחיל להתפתח בהם הנשמה. אם אדם עובד למען עצמו, הוא סבור שאין לו יותר צורך בכלום, כך הוא ימשיך לעבוד למען עצמו, ואילו המקובלים יפתחו בו נשמה, ויוסיפו לו אגו רוחני ולא גשמי.

שאלה: האם אפשר לכנות את הקיום הנוכחי של האנשים האלה כעבדות?

תשובתי: לא, עבור האנשים זו הרגשה של חופש. אני דואג לעצמי, עוזר לשכן שלי מפני שהוא בתורו יעזור לי. אנחנו תלויים זה בזה. אנחנו כמו משפחה אחת. אני לא חושב על יותר מזה. לכן אני חופשי!

שאלה: ואם נוסיף לזה מרכיב רוחני, האם אפשר לאט לאט להרחיב את המעגל?

תשובתי: לא. לא צריך להרחיב את המעגל, אלא להגדיל את הקשר בין האנשים. כי אנשים חיים כדי להרגיש את עצמם בטוב ועונג זה עם זה. אבל למעשה דווקא המקובלים מכניסים ביניהם את המרכיב הזה של העונג.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 12.11.2014

 

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/bxsnG

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest