סעודה לחימום

בעל הסולם, מאמר "השלום": "אשר כל הטרחה והיגיעה והיסורין המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים מדמה לנו כדמיון בעל הבית הטורח ומתייגע ביגיעות גדולות כדי להכין סעודה גדולה לאורחים המוזמנים. והמטרה הצפויה המוכרחת סוף כל סוף להתגלות, הוא מדמה כדמיון הסעודה אשר האורחים מסובין בה ברב נועם ועונג. וע"כ אומר "והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה" כמבואר."

ובכן, יש סעודה שצריך להביא לשם אורחים. האורחים צריכים להיות מצוידים בתיאבון, כלומר לפתח רעב, חיסרון גדול שמתאים לרצון של בעל הבית. הוא הכין עבורם את הכול, אבל הבעיה היא דווקא שהאורחים לא יכולים להישאר אדישים לסעודה, להיפך, הם צריכים באמת לרצות את המילוי הזה. והרצון הזה צריך להתגלות בהם בצורה עצמאית לפי בחירתם.

אנחנו יודעים עד כמה לא נעים להרגיש רעב אם אין שום סעודה בקרוב. אבל אסור לנו לראות אותה מראש, מפני שאם נראה, אנחנו מקטינים על ידי זה את התיאבון ונגיע לשולחן בלי הכנה פנימית נכונה, בלי השתוקקות אמיתית, שרק זה חשוב ושום דבר אחר.

לכן, דרושה כאן פעולה כלשהי מצד התחתון כדי להכין את עצמו לסעודה. מדובר על הכנה מאוד עמוקה ו"ערמומית". לא בעל הבית מעורר את האורח, אלא האורח בעצמו מעצב בתוכו את החסרונות הנחוצים כדי לטעום בתיאבון מכל המטעמים שהכין לו בעל הבית. ויותר מזה, לאכול רק לטובת בעל הבית ולא לטובתו האישית.

אסור להשתמש בתיאבון שלנו בצורתו הטבעית, אסור להתמלא בתענוגים שהאגו שלנו רגיל אליהם. לכן, קודם כל, דרושה סידרה שלמה של תיקונים הדרגתיים עד שהאורח עולה למדרגה כמו בעל הבית. שם כבר לא מדובר על הסעודה, היא כבר לא נמצאת בעדיפות ראשונה, היא נעלמת. והרוח שלהם מרחפת מעליה כבר ללא קשר למנות והכיבוד שלה.

בצורה כזאת הנברא חייב לעבור דרך שרשרת של שינויים הדרגתיים של החיסרון שלו. בהתחלה הוא היה משתוקק לתענוגים חומריים קטנים לטובתו האישית בלבד במנותק לגמרי מבעל הבית. בשלב הראשון, כדי להתחיל ממשהו, צריכים את התבנית הפשוטה ביותר של תענוג וייסורים כדי "להשתפשף" ביניהם.

אבל בהמשך, הבירור מקבל כיוון לקראת מדרגה יותר גבוהה, ולא סתם קבלת כיבוד מבעל הבית שנותן אותו. ביחסים בינינו מופיע משהו יותר אנושי, מאחורי החשבון של "תן וקח" מתעוררות שאלות חדשות, נחשפים רבדים חדשים.

וכמובן, שההתפתחות מתרחשת רק בתוך האורח עד שהוא ירגיש שהוא פשוט חייב להחזיר טובה לבעל הבית, כי אחרת הוא יישרף מבושה.

ואחר כך מתברר שהבעיה היא בכלל לא לבטל את הבושה אלא להיפך, טוב מאוד שאני מרגיש אותה, מפני שבזכותה אני יכול להרגיש את ההשפעה שלי לבעל הבית ולהנות ממנה הרבה יותר ממאכל כלשהו שעל השולחן. לא משנה כמה יש, זה בסך הכול "דרגת נפש", וההזדמנות לעשות תענוג לבעל הבית היא כבר "דרגת רוח".

בהמשך אני מקבל ממנו את הכיבוד אבל רק לטובתו, וזאת כבר "דרגת נשמה".

אבל אני עדיין מרגיש את התוצאות בי, בזמן שההשפעה האמיתית צריכה להיות ללא תנאי, טהורה, בלי שום תביעת שכר. אני פשוט רוצה להשפיע, להתעלות למעלה מכל התוצאות של המאמצים שעשיתי. אני עברתי את כל הדרך, ועכשיו אני אפילו לא רוצה לדעת שהשפעתי מגיעה עד לבורא. העיקר שיהיה לו טוב, ולא חשוב שלא ידע ממי הוא קיבל את הטוב הזה, אם זה ממני או מאחרים. זאת מדרגת "אור החיה".

ואחר כך אנחנו משיגים אותו בניתוק מהחשבונות בין האורח לבעל הבית ליד השולחן עם הכיבוד. וזהו "אור היחידה".

כך, על ידי העלייה במדרגות ההשפעה החדשות האדם משיג את הבורא.

במהלך התהליך הזה רק האורח משתנה והחיסרון שהוא רוכש צריך להיות פרטי שלו במקור. לכן, צריך להיות כאן ניתוק הקשר מבעל הבית כדי שכל פעם, למרות הגילוי של הבורא, האדם ימצא את עצמו עם חיסרון חדש.

לכן, הבעיה שלנו היא לשמור על נקודת הניתוק, על "יש מאין". האורח מתבסס עליה כל הזמן בצורה יותר ויותר ברורה, הוא מבליט אותה עוד ועוד כי בלי הנקודה הזאת אין לו שום זכות קיום.

והסעודה וכל ה"אורות" וה"כלים" הקשורים אליה, נשארים רק עד גמר התיקון כשאנחנו מגלים את בעל הבית בדבקות אליו.

מתוך שיעור על פי המאמר "השלום", 19.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
הסעודה שאליה אנחנו מוזמנים
"עד שיפוח היום ונסו הצללים…"
אל תהיה אחד מאותם 999 שנופלים