דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קבוצה / "עשיריות" / נקודת ההתחלה של הקו הרוחני

נקודת ההתחלה של הקו הרוחני

שאלה: איך לרצות חיבור עם האחרים, כדי להרגיש שזה באמת נחוץ לי?

תשובתי: אתה תרצה להתחבר עם האחרים רק בתנאי שתתייאש מלהשיג לבד את המטרה. בדיוק כמו בעולם שלנו, כאשר אני חייב להעביר בלוק של חמישים קילוגרם, אבל אין לי לזה כוחות. אבל אין לי ברירה, אני חייב להעביר אותו, ולכן אני נאלץ לפנות לקבלת עזרה.

לכן אני הולך למישהו ואומר: "סליחה, עד עכשיו חשבתי שאני לא צריך אותך. אני מודה שזלזלתי בך. אני לא מצדיק את עצמי, אבל זה היה טבעי באגו שלי להתנהג דווקא בצורה כזאת. אבל עכשיו אני זקוק לך, אין לי ברירה. לכן אני בא אליך להתחנן שתהפוך להיות חבר שלי ותעזור לי לסחוב את המשא הזה. ואם אתה תצטרך דבר כזה, אז גם אני אעזור לך!".

אנחנו מתחילים את כל זה מתוך האגו. אבל אחר כך, מתוך המאמצים האגואיסטיים, אנחנו רואים שזקוקים לחיבור אמיתי הדדי קבוע. ואם אנחנו מתמידים בעבודה שלנו ב"עשיריות" ובסדנאות, אז אנחנו מתחילים להרגיש איך בחיבור ההדדי הקבוע הזה נולד משהו חדש. אם אנחנו לא נסוגים ומתגברים על ההתקררויות שמופיעות מדי פעם, אז בסופו של דבר אנחנו מגלים, שאנחנו יכולים להשתמש בתבנית הזאת של ה"עשירייה" המחוברת ככלי, כאמצעי, כמנוף.

שזה האמצעי ההכרחי היסודי, זוהי "נקודה שבלב" שכוללת את כולם, שממנה אנחנו מתחילים את הקו הרוחני שלנו כלפי מעלה, אם מתייחסים לזה בצורה נכונה. ואז אנחנו דורשים מהחיבור בינינו תוצאות יותר ויותר איכותיות. הכול נולד רק בתוך החיבור וכל שאר הדברים, המורה, הספרים, הם רק עוזרים בזה. אבל העיקר זה החיבור שבתוכו מתממשת העלייה.

לכן לא צריך לחכות ממני שאני אביא לכם את הרוחניות כמתנה על המגש. אתם תגלו אותה רק בתוך החיבור שלכם, בתוך ה"עשירייה". לכן צריך להשתדל שהסדנה הזאת תתקיים באופן קבוע, מבלי להיפסק אף לא לרגע אחד. כל מצב שמופיע בחיים שלי, אני כאילו דן עליו עם החברים בסדנה הבלתי פוסקת הזאת. אני כאילו נמצא איתם כל רגע בדו-שיח, בהידברות, ובאופן כזה מברר את כל השאלות.

אין לי מוצא אחר מכל מצב, חוץ ממרכז ה"עשירייה"! לכל דבר בחיים אני מתייחס רק מתוך הנקודה הזאת של נקודת החיבור שלנו, מדעתנו הכללית, שבה כולנו מבטלים זה את זה, מתקשרים זה עם זה ומשלימים זה את זה. רק כך יהיה המימוש הנקודתי הנכון והמדויק של ה"נקודה שבלב" שלי שמחוברת עם כל השאר. כך אני צריך כל הזמן לתאר את עצמי.

ואז אני משתדל דרך החברים להגדיל את חשיבות המטרה, "להידלק" מההתפעלות שלהם. אני מעריך אותם כגדולים ושמח שזכיתי להתחבר עם עוד עשרה גדולי הדור. אני מודה לבורא על זה שהוא שלח לי אותם כדי שאני לבטח אוכל להתקשר עימו.

אמנם אני עדיין לא מרגיש את הבורא, אבל כבר יש לי קשר עימו מתוך ה"עשירייה" (מהמניין) הזאת. אולי הקשר עדיין לא כל כך טוב והוא עדיין אגואיסטי מצידי ולכן אני לא שומע את קולו של הבורא באפרכסת, אבל הטלפון הזה כבר קיים והוא פועל. אני מדבר לתוכו ומאמין שהבורא שומע אותי. כי אני הכנתי את הכלי, את המכשיר הזה: אנחנו התחברנו יחד, ביטלנו את עצמנו, אני מעריך ומכבד את החברים ובטוח שהבורא הוא זה שסידר לי את הקבוצה, שם את ידי על הגורל הטוב ואמר, בחר לך.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 04.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מה מפריע לנו להתחיל לחיות?
נשאיר את האגו שלנו אי שם מאחור
בית-ספר ליחידי סגולה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/vCh6w

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest