נוסחת החשיבות

laitman_2009-11-19_9481.jpg

בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"ו "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר": "הנה כתוב: "רם ה' ושפל יראה", שרק השפל יכול לראות את הרוממות, והנה אותיות יקר הם אותיות יכיר, שפירושו שעד כמה שיש לו יקר בהדבר כך הוא מכיר את רוממותו, שדוקא לפי שיעור חשיבותו שבדבר הוא מתפעל. וההתפעלות מביא לו לידי הרגשה שבלב, ולפי ערך שהוא מכיר את החשיבות, בשיעור זה נולד לו שמחה".

הכול תלוי בהכרת החשיבות, והכרת החשיבות תלויה בסביבה. אם בכל מקום מדברים על רוחניות, אני מתחיל לרצות ומתחיל להעריך אותה למרות שאין לי מושׂג מה זה. אז יש לי חומר דלק, כוח, כדי לצעוד בדרך ולרכוש משהו שהוא כמו "אוויר", שכולם מדברים עליו, שחומק משׂדה הראייה שלי. זה לא מפריע, אני מוכן ללכת אחרי האחרים בעיניים עצומות.

כך החברה "מהפנטת" אותי ודוחפת קדימה. בעולם שלנו זה מסתיים בקניית מוצרים חסרי ערך שאין לי בהם שום צורך. ואילו בקבוצה זה דוחף אותי למטרה הרוחנית שאותה אני מגלה במקצת, עד שהיא מתגלה במלואה. כל הדרך הזאת, כל המדרגות של הסולם הרוחני, מושגות רק על ידי כך שאני רוכש מהסביבה את חשיבות המטרה.

"לכן אם הוא מכיר את שיפלותו, שאין הוא יותר יחסן מכל בני גילו, היינו שרואה שיש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות, אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה, אפילו שלא לשמה דשלא לשמה, אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה.

והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות. ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה. כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצות ה' אפילו בלי שום כוונה, ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב.

וע"י השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד, ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה. וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עמדי", היינו על העבר, ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר, "ועל אשר אתה עתיד לעשות עמדי"."

אין אדם שראוי להגיע אל הבורא. ובטח שאין אדם שראוי להגיע אל הבורא לפני האחרים. אילו זכויות יכולות להיות?

לכן, אם האדם לפחות משתתף בתהליך, נמשך לרוחניות, למרות שלמעשה הבורא מושך אותו אליו, ועל כך צריכים להודות, לזה צריכים לייחס חשיבות וערך רבים, אז הודות להכרת החשיבות, הודות לעדינות שאותה האדם מפתח בתוכו, ביחס ההדדי הוא מרגיש איך הבורא מושך אותו למעלה. מסתבר שזה הבורא שעומד מאחורי כל ההיסטוריה שלו, מאחורי כל הזדונות והשגגות שדרכם הוא בכוונה העביר את האדם עד היום הזה ממש. ואז האדם מתחיל לרכוש את החוש השישי, את הרגשת הבורא. רק לפי החשיבות שאותה הוא משׂיג.

מדוע הנוסחה כל כך פשוטה? מדוע אנחנו צריכים רק לתת חשיבות לרוחניות כדי להזמין בתגובה יחס מהבורא?

למעשה, הכרת החשיבות הזאת כוללת בתוכה הכול. בחשיבות לרוחניות אני צריך להרכין את הראש, כמו שנאמר: "רם ה' ושפל יראה". אני מעלה אותו בעיניי, כלומר, את תכונת ההשפעה, ומוריד את עצמי, כלומר, את תכונת הקבלה.

את הכוחות לכך אני לוקח מהסביבה, וזה אומר, שאני צריך להתכלל בתוכה כקטן. כי רק קטן מסוגל ללמוד מהגדולים, משום שבאמת הוא תופס אותם ככאלה. לכן אני נכנס לקבוצה ובזה כבר מפתח בתוכי את תכונת ההשפעה, האהבה לזולת, האיחוד.

יחד עם זה אני צריך גם ללמוד את פעולותיו של הבורא, איך הוא ברא את כל המציאות. וחוץ מזה, אני צריך להפיץ את המסר הזה לאחרים. כי אני מכבד אותו ולכן אני מברר מה הוא רוצה. הוא רוצה להתגלות לפנינו, להשפיע לאחרים, ואני פועל בכיוון הזה.

והנה יוצא, שמספיק רק מושׂג אחד של "חשיבות הבורא", כדי לחבר לפעולה הזאת את כל מה שצריך, את כל מה שקיים בתוכי, בתוך הכלי וכלפי האור.

מתוך שיעור מס' 5 בכנס בערבה, 24.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
אל תהיה אחד מאותם 999 שנופלים
ים סוף כבר נמצא לרגלינו
ברית חברים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/dwLrK

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest