קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כתבי בעל הסולם, "שמעתי", מאמר נ"ב "אין עבירה מכבה מצווה": "ושמעתי עוד משל, שאמר, לב' חברים שאחד נהיה מלך, והשני היה עני ואביון, ושמע שחבירו נעשה מלך. אז העני הלך לחבירו המלך, וסיפר לו על מצבו הרע, אז המלך נתן לו מכתב לשר האוצר שבמשך שעתיים הוא יקבל כסף כמה שרוצה. והעני בא לבית האוצר עם הקופסא הקטנה, ונכנס ומילא את הקופסא הקטנה עם כסף. כשיצא, אז הפקיד נתן לו בעיטה בהקופסא, אז כל הכסף נפל לארץ, וכך היה חוזר חלילה, והעני היה בוכה, למה הוא עושה לו כך, ולבסוף אמר, כל הכסף שלקחת כל הזמן שלך הוא, ואתה תיקח הכל. כי לא היו לך כלים לקחת את הכסף שיספיק לך מהאוצר, לכן עשה תחבולה כזאת".
אנחנו צריכים להיות מוכנים למצב, שברגע שנמלא את "הקופסה" שלנו, היא מייד תתרוקן. אבל זה לא כדי שנמשיך למלא אותה באופן מכאני וניקח מהאוצר יותר ויותר. אלא פעם אחר פעם, בזה שאנחנו מרגישים איך הקופסה מתרוקנת שוב ושוב, כבר האגו מתחיל להרגיל אותנו לתפוס את זה כמובן מאליו. ואז אנחנו מתחילים לשאול, מדוע זה מתרחש כך? מהי התועלת בכך? ואיננו מסכימים עם זה.
אנחנו שוב ושוב עוברים דרך אותם המצבים, האור משפיע על החזרה העיקשת הזאת, ואנחנו מתחילים להבין שלא צריך לדאוג לקופסה המלאה, אלא לעבודה עצמה. המילוי מאפשר לנו להעביר את אוצר המלך ממקום למקום, וכך אנחנו משיגים השפעה, "לשמה".
אנחנו צריכים להציב את המטרה ולמקד את תשומת ליבנו, לא על המילוי שנעים וחשוב לנו היום, אלא בכל פעם לחשוב על מה שיהיה חשוב מחר. וצריך לעשות זאת מייד. אז נהיה דומים לאותו הזקן שהולך כפוף ומחפש, כאילו שאיבד משהו. הוא כל הזמן מפחד לאבד את חשיבות המטרה ומנסה לברר ממה מורכבת המטרה הזאת.
המטרה בכלל לא מסתכמת בתחושות נעימות. התחושות הנעימות דרושות כדי שאני אתעלה מעליהן ואדרוש מילוי אחר – להרגיש את החשיבות של מי שאני עובד עבורו, ושאני אשאר בהסתרה. אני דורש את הגילוי של גדלות הבורא רק כדי לספק לעצמי חומר דלק לעבודה. כמו שנאמר: "לצנועים חכמה" וגם "שכר מצווה, מצווה". לזה צריך להשתוקק, כדי שיתנו לי לעלות מהפעולה הזאת לפעולה הבאה, שבכלל אינה קשורה לאותו התענוג שקיבלתי.
כאילו הכנתי בעצמי איזו פעולה, ביצעתי אותה בעצמי, השגתי תוצאה טובה, ועכשיו צריך להודות לבורא על כך שהוא ביצע הכול מההתחלה ועד הסוף. כי עכשיו אני מבין שכל זה קרה מפני שהוא נתן לי רצון, חומר דלק, כיוון, שׂכל, וכל השאר. הוא זה שסידר את הכול, ואני בכלל לא עשיתי כלום.
לכן אני צריך להקריב קורבן, לקרב עוד חלק ממני להשפעה. אותו התענוג שקיבלתי בזכות העבודה ש"לא שלי", והכסף, שגם כן לא שלי, כלומר, "מסך", כיסופא שבעולם הזה. הבורא נתן לי את כל זה, והוא גם נתן לי את המילוי. ואני רוצה להתעלות מעל כל זה ולעבוד לא למען המילוי, אלא רק למען גדלותו.
בצורה כזאת אנחנו לא מאבדים את המדרגה שהשגנו ולא יורדים. כי אנחנו עכשיו קובעים לעצמנו מטרה עוד יותר גבוהה, כמו אותו הזקן שמחפש אם לא איבד משהו. ואנחנו באמת איבדנו. לרגע קט הרגשנו כמה טוב ונעים להיות באיחוד, ועכשיו אנחנו צריכים לעלות מעל להרגשה הנעימה הזאת אל חשיבות המטרה. ואת אותה ההרגשה הנעימה אנחנו רוצים להעביר לבורא, כדי לעשות לו נחת רוח.
יוצא, שכל התהליך שעברנו, כל הכיבוד שהאורח קיבל מבעל הבית, הוא רוצה עכשיו להחזיר כדי לא לקבל אותו למען עצמו. זה כבר מצב שבאיזו צורה הופך להשפעה טהורה, ל"לשמה". וזה כבר היחס הנכון.
מתוך שיעור על מאמר נ"ב מספר "שמעתי", 27.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
נקודת מפנה
לגדול מבקשה גחמנית עד לדרישה החוקית
התוספת שלי לכיבוד המלך
מעניין