מתקיפים בשירה

שאלה: מה אני תוקף בכנס בערבה? ואיך אני עוזר לחברים להתכונן להתקפה נכונה?

תשובתי: אני מתקיף את העצלות שלי, את הקרירות, את הבלבול. אני משתדל כל הזמן להתמקד על התיאור הנכון של מי אנחנו: אנחנו כאיש אחד, בלב אחד, בערבות, בוויתור הדדי, בחיבור הדדי, כדי שיתגלה הכלי המשותף.

בכלי הזה כולם נכללים בכולם עד כדי כך שאני לא מרגיש ש"אני מחובר עם החברים", אלא "אנחנו". אני צריך להתעלות מעל ההרגשה שלי את עצמי אל ההרגשה המשותפת שנמצאת מעלינו, ושאותה אנחנו חייבים לרכוש.

שאלה: מה צריכה להיות הצעקה הנכונה בכנס?

תשובתי: אני לא בעד צעקה לשם צעקה. צריכה להיות כאן שירה, תקווה וביטחון ששורים מעל לחיסרון הגדול. במילים אחרות, אנחנו זקוקים לריקנות ולביטחון.

לפני חציית ים סוף, כשמתגלות התכונות של הכלי, יש מקום לצעקה. אבל עכשיו זה לא הזמן שלהן. אני דואג לחיבור בין כולם, כך שרק הטוב יתגלה. אנחנו זקוקים להתפעלות, לעלייה, ללא קו שמאל. אנחנו נמצאים מול האור שצריך להתגלות, ולכן אין כאן בירור וביקורת.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 08.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
תשאיר בבית את ה"אני" שלך
האם אתה מוכן להתקפה?
הבירורים שלפני ההתקפה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/DG5LM

One comment

  1. האם השירה צריכה להיות מדברית ריקה מלאת צמאון למים חדשים כמו שירת -הים ?

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest