דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מתנה ליום ההולדת הרוחני

מתנה ליום ההולדת הרוחני

שאלה: איך אנחנו צריכים להכין את עצמנו כדי למשוך את האור המחזיר למוטב?

תשובתי: אנחנו צריכים להרגיש עד כמה האור הזה נחוץ לנו כדי להשיג את הרוחניות, כלומר, לפתח את ההשתוקקות שלנו לרוחניות ולא לתת לה לדעוך.

והעיקר – זה לפעול דרך הסביבה. האדם אינו מסוגל לבנות בתוכו לבד את כל שרשרת התיקון, מפני שהיא לא טבעית. אני מכיר רק עיקרון אחד מהחיים שלי, מהטבע שלי, מהחינוך שלי: אם אני צריך לקבל משהו, אז או שאני צריך לגנוב, או שאני צריך לעבוד.

גם כך וגם כך אני אצטרך להתייגע. אם קיים לפניי איזשהו מילוי רצוי, אז או שאני פשוט חוטף אותו, או שאני משלם עבורו ולוקח אותו. אבל זוהי תלות מוחשית ופשוטה: לפניי נמצא תענוג, בתוכי קיים רצון אליו, וישנה היגיעה שאני צריך להשקיע כדי לקבל את התענוג. או שזאת יגיעה כדי לגנוב, כי לפעמים גם זה לא פשוט, או שהיגיעה היא בכך שאני מחליף את העבודה תמורת המילוי.

אבל הרוחניות פועלת לפי עקרונות אחרים. קודם כל, אינני יודע מהו המילוי שנמצא לפניי! הוא לא נראה לי כתענוג. הרי בעולם הרוחני אני צריך ליהנות מההשפעה. ואיך אני יכול ליהנות מזה?

זה אפשרי רק בתנאי שאני אוהב מישהו. אז אני יכול לקבל תענוג מההשפעה אליו. אני כבר עכשיו יכול לחלום על כך שבעוד חודש אני אביא לו מתנה ליום ההולדת. לפי מידת האהבה שלי, אני מוכן לזה.

משמע שאם אני רוצה להיות בעולם הרוחני וליהנות מההשפעה, אני פשוט צריך לאהוב את כולם? זהו, שלא! אם אני אוהב את כולם ואיהנה מכך שאני משפיע לכולם, זאת תהיה השפעה אגואיסטית! הלבוש יהיה כביכול נכון, אבל התענוג יהיה שקרי. אני אשפיע לכל העולם, אבל אך ורק מפני שאני מקבל מזה מילוי.

כלומר, בסופו של דבר, המילוי הזה מחייב אותי להשפיע. ואם ינתקו אותי מהמילוי הזה, לא תישאר לי שום מוטיבציה להשפיע לאחרים. אז מה עושים?

אין כאן מה לעשות. אנחנו פשוט נתקלים בקיר. וכאן אנחנו צריכים להיזכר, שקיים איזה מין אמצעי מלאכותי, שנקרא "האור המחזיר למוטב".

אנחנו לא מסוגלים לבקש אותו, מפני שאיננו מרגישים אליו רצון, צורך ונחיצות. לא קיימת בי השרשרת הזאת שתאפשר לי לבקש אותו ולהביא אותו. כי אם הייתי מבקש שייתנו לי משהו, הייתי יודע לבקש. כאן גם מעורבת הבושה וכל מיני חישובים שונים, אבל בצורה כזאת אני יודע לבקש.

אבל אם הייתי צריך לבקש שהאור ייתן לי תיקון כזה: ליהנות לא מהקבלה, אלא מההשפעה, שבשום אופן לא תחזור אליי בחזרה: שום תענוג מההשפעה לא ישמש עבורי כתענוג אגואיסטי אלא רק כסימן לכך שאני באמת משפיע, כאמצעי להרגיש שהאחר נהנה – אז אלה דברים שמנותקים ממני לחלוטין, ואינני מסוגל לבקש אותם.

לכן אנחנו מבקשים את זה בצורה אגואיסטית, מה שנקרא "לא לשמה", ובתנאי שהסביבה תומכת בבקשה הזאת. אם הסביבה תלחץ עליי ותכריח אותי לבקש את זה, על ידי זה שתשכנע אותי שזה כל כך חשוב ואני מאבד כל כך הרבה בכך שאין לי אפילו את המילוי הלא טבעי הזה, ששנוא על כל הטבע שלי – אז אני מבקש.

לכן כל כך חשוב לארגן לעצמנו את הסביבה, שתיטע בליבנו ערכים כאלה ותביא אותנו לבקשה מטורפת כזאת. וזאת כל העבודה שלנו: לבחור את הסביבה, לבנות אותה. והיום אנחנו צריכים לעשות את זה גם לעצמנו וגם עבור כל העולם: לבנות את הסביבה שתגרום להצלחה בהתקדמות הרוחנית.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 31.10.2011

ידיעות קודמות בנושא:
זה לא מתקבל על הדעת. אז איך אפשר לרצות את זה?
חופש הוא תלות רצונית
אני, הסביבה שלי והאור

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/nqWi4

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest