מתחמקים

שאלה: מה משמעות העיקרון "נעשה ונשמע", שמתגלה רק לאחר יציאת מצרים?

תשובתי: "נעשה ונשמע" זהו תנאי העבודה באמונה למעלה מהדעת. אתה מבצע פעולות שונות לקראת החיבור ואינך דורש עבורן שום פרס, מלבד תכונת ההשפעה. אתה רוצה "לשמוע" דווקא את קול ההשפעה, את דרגת הבינה. אתה מסכים לכך ומתחבר עם האחרים, כאיש אחד בלב אחד. מה יוצא לך מהחיבור הזה? – במצב הנוכחי, כלום. ואתה רוצה להישאר עם הכלום הזה, ורק לשקוע, לטבוע באחרים. זה נקרא "לשמוע". מדובר על רווח בכלי ההשפעה ולא בכלי הקבלה.

נכון להיום, עדיין לא יצאנו לדרגה הזאת. עדיין אין לנו רצון לעלות לדרגת הבינה. עדיין אין בנו את הכרת הרע, עוד לא הגענו להר סיני, עדיין איננו ניצבים מול הר השנאה ומוכנים לקבל את כוחות ההשפעה ההדדית.

אם עדיין לא יצאנו ממצרים, סימן שעוד לא ברחנו מהרע ומהחושך. החיים הנוכחיים שלנו אינם נראים לנו גרועים כל כך. אנחנו לא תופסים אותם כמשהו בלתי נסבל. אם עכשיו אני ארד מהדרך הרוחנית, האם אוכל להמשיך לחיות הלאה? – יכול מאוד להיות שכן.

מצב כזה הוא עדיין לא בריחה מהרע, מהחיים שהפכו בלתי נסבלים. בינתיים אנחנו, להיפך, מתחמקים מדרך היציאה ממצרים, ורוצים להישאר כאן ולחפש רווחים גשמיים. החיים שלנו הם עדיין לא מצרים עם עשר המכות שלה. כולם מסתדרים איכשהו – וגם אני.

שאלה: אז מה עלינו לעשות?

תשובתי: תתחברו ותתחילו ליידע זה את זה עד כמה המצב הזה הוא בלתי נסבל. לא במובן הפיזי, אלא הנפשי. ברור שלא צריך להשתגע מייאוש. לא, עליך לכוון את עצמך בעזרת שני הגורמים: המציאות הבלתי נסבלת של היום והיציאה ממנה למציאות העתידית שמאירה לך מלפנים.

אתה מתקדם לקראת האור, לקראת ההשפעה. אתה הרי לא תרגיש שהעולם הזה בלתי נסבל אם לא יישפך עליך האור הנכסף של ההשפעה. אם תמשיך לשבת בפינה הנוחה שלך, אתה פשוט לא תרגיש שאתה במצרים. "מצרים" זה כאשר כבר אינך מסוגל יותר להישאר במצבך הנוכחי, והיציאה ממנו היא רק אחת: להשפעה, לחיבור הדדי.

נחוצים כאן שני הגורמים הללו. ואז, אתה מוכן לברוח מתוך החושך, לא משנה לאן: אפילו למדבר, אפילו לים סוף. העיקר להתרחק מכאן עד כמה שאפשר.

אבל אם אינך מתחבר עם האחרים ואינך מעורר על עצמך את המאור המחזיר למוטב, לעולם לא תגיע להרגשה כזאת. הרי אתה תמיד יכול להתחבא בפנים, מאחורי הצדקות שונות, ולהישאר היכן שאתה. ואז, מחוסר ברירה, ידחפו אותך קדימה על ידי צרות קשות.

זאת הבחירה שלנו היום.

כשאני מחליט לצאת ממצרים, אני בורח בחושך ובחיפזון – לים סוף. יש לפניי מטרה אחת: לצאת מהאגואיזם. הוא פתאום נראה לי כמו משהו נורא, על אף שיש לי את כל מה שאני צריך כדי לספק את הרצונות שלי. אני חי ב"ארץ גושן", באזור נוח במצרים, ואף אחד לא לוחץ עליי. ובכל זאת אני חייב לברוח מכאן.

זהו מצב מאוד לא רגיל: כל ה"מצרים" שבי סובלים, וה"יהודים" שבי, להיפך, נהנים. אז בשביל מה לי לברוח? הכבדה נוראית משתלטת עליי לפני היציאה. אני רואה אינספור הזדמנויות להתחמק ממנה. אך אם בכל זאת אני מעז לעשות זאת, בהשפעת הסביבה והאור, אז לאחר כמה שלבי הכבדה, אני מתקרב להר סיני. במילים אחרות, מתגלה בי הצורה הסופית של ההתנגדות בין הישן לחדש, ואני יכול לקבל את ההחלטה.

אלה עדיין לא הדרגות של בינה ולא העיקרון של "נעשה ונשמע". רק לאחר מכן אנחנו נהיה מוכנים לבצע אותו – כשנקבל את האור ונתחיל לתקן את עצמנו. עם כל פעולה אנחנו נגלה בתוכנו את הרע של המצב הנוכחי, נתקן אותו, נתמלא בגילוי הבורא, וחוזר חלילה.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מתן תורה", 10.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
מצרים, ארץ זבת חלב ודבש
תרצו ותשמעו!
"נעשה ונשמע"

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/4FsfA

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest