דף הבית / הכול על הקורונה / משתרכים מאחור בבית הספר של החיים – חלק ג'

משתרכים מאחור בבית הספר של החיים – חלק ג'

שינוי מסלול

במוקדם או במאוחר נצטרך להתחיל לצעוד קדימה ולשם כך חשוב להבין כי השאלה כלל אינה האם לפתוח בתי ספר, מפעלים, מכוני כושר וכו'. השאלה היא, כיצד נוכל להפסיק להיות זרים זה לזה, כיצד לפתוח את הלבבות. זו המשימה שלנו היום – להסתגל, להיפתח לשלב ההתפתחות הבא, שבו אנו מתעלים מעל האנטגוניזם לאחדות.

"תשתנו", אומר לנו הטבע, "התקרבו בלבבות, השתדלו להבין זה את זה, תהיו מוכנים לוותר במשהו למען קשר פנימי חזק, כמו קרובי משפחה שמוותרים זה לזה. כשתקימו מערכת יחסים כזו, תראו מה ואיך לפתוח, ומה לא ייפתח יותר לעולם, כי אתם כבר לא צריכים את זה."

גם אם אנחנו עדיין לא מאמינים, אנחנו עדיין מקווים – מה מונע מאיתנו לנסות? מה יש לנו להפסיד? יחסים טובים לא דורשים כסף. הם אפילו לא דורשים רצון מיוחד, אלא מוכנות אלמנטרית. אחרי הכול, מהי הדרך הקלה והמהירה ביותר להפסיק אץ שרשרת ההדבקות בווירוס, אם לא דאגה אמתית זה לזה? זה ברור. רק מחסום פסיכולוגי עוצר אותנו.

ובגלל זה הנגיף לא נעלם. אחרי הכול, הוא שליח הטבע, הוא "ניזון" מהיחס השלילי ההדדי ביננו אדישות, בוז, שנאה. אנחנו "נובחים" ומכרסמים אחד את שני אז הנגיף מתרבה. אנחנו מטפחים ומאכילים אותו בעצמנו בסביבה הרעילה שלנו. האנושות כולה היא צַלַּחַת הפֶּטְרִי שלו.

יש בזה גם יתרון: הנגיף מצביע לנו על שורש הבעיה, על מה שאנחנו צריכים לתקן בתוך עצמנו. עם זאת, אנחנו עדיין מנסים לתקן את נגיף הקורונה ולא את עצמנו, מבלי להסתכל בצורה מערכתית וקשר הדדי בכל מה שקורה לנו. מתישהו, כאשר נבין זאת, נתחיל לטפח מערכות יחסים הפוכות לחלוטין, אחרות ולמלא את המרחב הפנימי בינינו בחיוב.

אבל למה לחכות? למה לפגר? השיעורים שלא עשינו תלויים עלינו כמשקולת מוות ומושכים אותנו לתחתית.

 

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/QoTLs

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest