משתרכים מאחור בבית הספר של החיים – חלק ב'

תיאטרון האבסורד

כבר ביוני אמרתי כי האסטרטגיה למאבק בנגיף הקורונה לא צריכה להתמקד פשוט בהפעלה מחדש של התוכנית שהייתה לפני המשבר. אחרי הכול, העולם חווה לא סתם מגפה, אלא שינוי איכותי ביחסים. מעתה אנו בעצמנו קובעים את איכות חיינו לפי איכות מערכות היחסים ביננו. במילים פשוטות, הדרך בה אנו מתייחסים זה לזה היא החיים שלנו. ואתם יודעים איך אנחנו מתייחסים זה לזה. היחסים האישיים, החברתיים, הבינלאומיים – הכול מורעל.

בקרוב תחל שנה, כאשר הטבע מוביל אותנו דרך פארק השעשועים COVID-19, הוא מראה לנו על מה לוותר, מה לשנות, מה ליצור. אנחנו נכנסים בחוסר רצון לביתנים בתחושה מעורבת של חוסר אמון ותיעוב: "אתה רציני? בגלל איזה סוג של נגיף, לוותר על השגרה האגואיסטית, לדאוג אחד לשני? להתרחק מהחיצוניות ולהתקרב יותר מבפנים? זה אַבּסוּרד!"

למעשה, אבסורד הוא כאשר אדם מסרב לקבל את המובן מאליו משום שהוא לא אוהב את זה. בעולם החל שלב התפתחות חדש, העולם נכנס לסדרה של תזוזות טקטוניות, ואנחנו מעדיפים לראות בכך "אי-הבנה של נגיף הקורונה." בגלל זה אין לנו פתרונות טובים. אם אנחנו פותחים בתי ספר ועסקים, זה רע, אם אנחנו לא פותחים זה רע. לאן שאתה פונה – בכל מקום "טריז". אין טקטיקה, אין אסטרטגיה, וגם לא יכולה להיות. אנחנו לוקחים צעד אחורה ומחכים בפחד לתגובה מהנגיף. זה לא יפתור את הבעיה.