דף הבית / הכול על הקורונה / משתרכים מאחור בבית הספר של החיים – חלק א'

משתרכים מאחור בבית הספר של החיים – חלק א'

אנחנו מנסים להחזיר את הילדים לבית הספר, אבל אנחנו בעצמנו לא לומדים, איננו עוקבים אחר האירועים וכך נשארים באותה כיתה זו השנה השנייה. בערב פתיחת הסגר התברר שילדים, למרות שהם חלו במחלה והם א-סימפטומטים מפיצים את נגיף הקורונה לא פחות ממבוגרים. זה גרר את מערכת החינוך הישראלית למצב שפשוט אין לה כסף לארגן בבטחה את המסגרת המסורתית שלה.

לימוד ב"קפסולה" דורש חדרים מאווררים או שטחים פתוחים, אך היכן להשיג אותם וכיצד להסתגל לתנאי האקלים בישראל? קבוצות קטנות דורשות מורים רבים ויש לגייסם ולהכשירם.

כמו כן איננו יודעים כיצד תתנהל המגיפה, ואילו הפתעות נוספות מצפות לנו. היום נדרשות קפסולות, ומחר למשל יידרש מורה לכל תלמיד וגננת לכל ילד.

אין פתרונות טובים במצב הזה. כולנו – ילדים ומבוגרים – מצאנו את עצמנו בסכנה ואיננו יכולים לחזור לעולם המוכר. העניין לא רק בבתי ספר: תחומים שלמים סגורים וכדי לפתוח אותם צריך קודם לפתוח משהו בתוכנו.

כבר בתחילת המגיפה הזהרתי: היא תשנה את החברה ואת העולם. היום כולם מדברים על כך, אך עדיין לא נפטרנו מהמחשבה לחזור לעבר וכולם מחכים בעקשנות לחזור לעבר. אנחנו חושבים שהמגפה היא מצב חירום עולמי שייגמר מתישהו. אבל אנחנו טועים. זה לא מקרה חירום, זה עולם חדש שדופק על הדלתות ומשנה אותנו, בין אם נרצה בכך או לא. יש לו חוקים אחרים ומטרות אחרות, הוא שובר מגמות "בלתי שבירות", קובע מגמות חדשות, והכי חשוב, דורש מאיתנו להשתתף בתהליך. עד שנתחיל להשתתף בתהליך הנגיף לא ישחרר אותנו.

 

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest