משימת הפצה לא קלה

שאלה: מדוע קבוצות קבלה רבות אינן לומדות כתבים שונים של בעל הסולם, כמו מאמר "מתן תורה", "הערבות" וכולי, אלא מתמקדות ב"תלמוד עשר הספירות" וספר הזוהר?

תשובתי: מפני שזה לא מחייב אותם לשום דבר. בכך שלומדים תלמוד או זוהר, הם אינם חושבים על המצווה העיקרית שהיא "ואהבת לרעך כמוך", שצריכה להתפשט בכל ישראל. כי עָם ישראל, ואחר כך כל העולם, צריכים לחזור לאיחוד הכללי, לבורא.

שאלה: האם אנחנו רואים מצידם לפחות איזה שהן תזוזות והתקדמות לזה? אם למשל אני עסוק במחשבות הכי נכונות שלי בביצוע של איזו מצווה פיזית, האם בזה אני מתקן את היחסים שלי עם החברים או את היחס שלי לעולם?

תשובה: בכך שאני עוסק רק בתיקון עצמי, אני הופך להיות אגואיסט עוד יותר גדול, מפני שאני מרגיש שאני כביכול עושה משהו.

ותזכור, שכאשר מושכים את האדם להפצה, הוא מרגיש מזה דחייה גדולה מאוד, עד שמתחיל להרגיש, שדווקא בפעולה הזאת טמון יסוד התיקון. אין לנו דרך אחרת, חוץ מהפצה בקרב קהלים גדולים, שהיא מהווה עבורנו את הדבר העיקרי ביותר. כמו שנאמר: "מתי יבוא המשיח? כאשר תופץ התורה בקרב כל העָם".

אם היינו מכניסים את עצמנו לתוך ביצוע של מצוות נוקשות עם כוונות, מבלי להבין את משמעותן הפנימית, אז היינו מֵצֵרִים ומצמצמים את עצמנו עד כדי כך, שאף פעם לא היינו יכולים לצאת אל האנשים עם השיטה הזאת. הם לא היו מקבלים ולא היו מבינים אותנו, אלא היו תופסים אותנו ככָּת או כסתם אנשים דתיים, שבנוסף לכל השאר גם לומדים את חכמת הקבלה.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 14.05.2014

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/dMctq

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest