מקום אמיתי לאדם

שאלה: מה הכוונה בחכמת הקבלה במושג "מקום", הן מצד האור והן מצד הרצון?

תשובה: הבורא ברא רצון לקבל בצורה הראשונית, הגולמית. אחר כך, בתוך הרצון לקבל, התחיל לעבוד האור. הוא הוליד את הרצון לקבל, ואחר כך התחיל להופיע בו יותר ויותר. אז הרצון לקבל התחיל להשתנות בצורה איכותית, עבר חמש בחינות של התפתחות, והתחיל לקבל כל מיני צורות, תכונות, צביונות.

כך הוא הגיע למצב שנקרא "מקום". זה נקרא, קודם כל, שהוא נבדל ממה שממלא אותו. המילוי הוא לא הראשון, ולא האור, אלא ה"מקום" שהוא נכנס בו.

הם היו צריכים להיפרד, כמו שכתוב, עד שאור לא נפרד מהכלי פעם אחת, אי אפשר לקבוע שום דבר. אבל כשנפרד פעם אחת, הם כבר שני דברים נבדלים, ועכשיו אפשר לזהות בנפרד "אור" ו"כלי", וגם לחקור את הקשר ביניהם.

כך נברא "המקום", אבל הוא לא מספיק. למשל, אפשר למזוג לתוך כד איזה משקה עד שיתמלא עד הסוף. הבורא רוצה ש"המקום" הזה יקבל את ההרגשה שלו, שירגיש מי הוא.

תתאר לעצמך שאתה הכנת איזה שהוא כד מחרס ועכשיו אתה רוצה שהכד הזה ירגיש מי ובשביל מה עשה אותו. יתר על כן, שירצה לקבל את המילוי המדויק: נניח, שהוא לא מסכים לקבל לתוכו מים, חלב או יין, הוא צריך דווקא שמן. ואז לפי מה שהוא בוחר, כך הוא מתמלא, ואת כל המילויים האחרים הוא דוחה.

זאת אומרת, "המקום" גם צריך להבדיל בין טוב ורע, במילים אחרות, להיות "אגואיסט חכם", שתלוי בטבע שלו שהבורא ברא.

בשלב הבא הבורא רוצה שהרצון הזה בעצמו יעדיף את הטבע ההפוך, ויעדיף את זה בבחירה חופשית. הוא צריך "לפרמט" את עצמו, לסדר את עצמו כך כדי לפעול הפוך לעצמו, כאילו הוא בונה את עצמו מחדש.

במידה שהרצון רוכש יכולת כזאת, הוא מתחיל מחדש לתפקד ולמלא את עצמו, ואז ייקרא "אדם", הדומה לבורא.

לפי הבחירה החופשית הרצון מוליד את עצמו כאילו מחדש, בוחר לעצמו כל צעד וצעד, כל מילוי, כל אופן. מצד אחד הכול בא ממנו ואינו תלוי באף אחד, ומצד שני, הכול בשלמות, בהשפעה.

זה נקרא "מקום". כזה חסרון אנחנו צריכים.

ועד אז אנחנו אפילו לא מודעים לכך, כמה מצבים צריך לעבור כדי להגיע לאבחנות האלו…

שאלה: האם יש קשר בין "מקום" וסביבה?

תשובה: כדי שהרצון הזה יהיה עצמאי, חופשי בפעולות, באבחנות, בתפיסה שלו, אז הוא מחולק לשתי מערכות: אני ומחוצה לי. במערכת ה"אני" הפנימית ישנו ניצוץ בלבד, ובמערכת החיצונה קיים כל העולם. במידה שהאדם משתמש נכון ב"עולם", הוא מגדיל את הניצוץ שלו. במידה שרוצה להשתמש בעולם בצורה הפוכה, לא נכונה, אז הוא מקטין את הניצוץ. לפי היחס שלו לעולם, לסביבה, הוא בודק את עצמו ולומד.

בנוסף לכך, יש לאדם את חכמת הקבלה (מורה, ספרים, קבוצה), וכל זה קיים על מנת שהוא יממש את עצמו באופן הכרתי ולא על ידי הרגשה בלבד. כי הרי אם נלמד על בסיס הרגשה, זה יגרום לשרשרת שלמה של כישלונות, לדרך מאוד איטית ואכזרית של חמשת שלבי ההתפתחות.

ואם הוא מתפתח על ידי הסביבה, אז הסביבה הופכת להיות בשבילו: מורה, ספרים, קבוצה והבורא בפנים. ואז הוא מתפתח ב"דרך תורה", בדרך האור המחזיר למוטב.

ההבדל הוא, שבדרך האור הוא מכניס לתוך ההתפתחות שלו מרכיב של עצמו ובזה מפתח את דמות הבורא שבו, הוא מתחיל להתייחס למציאות לא כמו נברא, אלא כמו בורא: "איך אני אשתמש בקבוצה, במורה, בספרים ובבורא, בכל הכוחות האלו שמשפיעים עליי כדי לייצב את עצמי בצורה הנכונה?".

כך אנחנו מפתחים את האדם שבנו ומתקדמים בדרך הנכונה, הקלה, הקצרה והטובה לכולם. ואז אותו החיסרון להתקדם שאנחנו כל פעם מייצבים מחדש, נקרא "מקום" אמיתי, למקום הזה כדאי לנו להגיע.

מתוך שיעור על מאמר "השלום", 11.01.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לתוך סביבה צריך לצלול עם הראש 
היכן המקום של העולם הרוחני
הסביבה היא הנשמה שלי

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest