מצפן בדרך לבורא

לפני שאנחנו מתחילים לקרוא בספר הזוהר, עלינו לכוון את עצמנו אל המטרה. כל הגלגולים הקודמים שעברנו בהתפתחותנו היו במישור הגשמי, היינו נעולים בתוך עצמנו בשאיפה להגדיל את הרצון שלנו להנאה, בניסיון למלא אותו עד כמה שאפשר. במצב הזה אני מרגיש את הקשר שלי עם האחרים רק כדי להשתמש בהם לתועלת העצמית שלי. כתוצאה מתהליך ההתפתחות אנו מגיעים למצב בו מיצינו לכאורה את כל האפשרויות למילוי העצמי, והתאכזבנו מנסיונותינו להגיע לשלמות, הנאה, חיים שלמים, מושלמים וניצחיים שלמענם מתפתח הרצון שלנו, אז אנחנו מרגישים שאין לנו יותר מה לעשות עם השאיפה המתמדת למילוי העצמי.

וכאן, יחד עם האכזבה מהחיים, מתפתחת "הנקודה שבלב", הרצון למצוא תשובה לשאלה, כיצד בכל זאת ניתן להגיע להרגשת החיים השלמים והניצחיים?

הרצון הזה מושך אותי החוצה ולא אל תוך עצמי. כל הזמן שאפתי להרגיש את חיי המלאים והשלמים בתוך עצמי. "מחוץ לי" הכוונה לשינוי היחס שלי לאחרים. למעשה זה מגיע לתודעה בשלב מאוחר יותר. קודם לכן שאפתי לנצל את הזולת על מנת למלא את עצמי מבפנים, ועכשיו עליי להבין שאין אפשרות אחרת, אלא לשנות את היחס שלי לזולת מקבלה להשפעה. רק דרך השפעה לזולת ארכוש רצון חדש, רצונות של אחרים הנמצאים מחוץ לי. אז אגלה שהרצונות שלי הם הרצונות של הנשמה. כאשר ארכוש את הקשר עמם, כל הרצונות יהפכו לשלי, לכלי הקליטה שלי.

האם זה אפשרי? מובן שבכוחות עצמנו זה בלתי אפשרי, אבל זהו החוש שדרכו יש להרגיש את העולם הרוחני. המציאות הרוחנית נמצאת מחוץ לגוף שלי, זהו היחס שלי למה שמחוץ לי. מובן שזה נראה לי כלא קיים, לא אמיתי, משהו שאינו בר השגה עבורי. אני דוחה את הרצונות שנמצאים "מחוץ לי", ואינני יכול לדמיין לעצמי שדווקא הם שייכים לי. לכן איני יכול לדמיין מה זה העולם הרוחני. איני יכול להניח שכאשר אני משיג את הרצונות הללו, אני מגלה בתוכם מילוי שנקרא "הבורא".כרגע הם נראים לי אינם קיימים או ריקניים. העיוורון הזה אינו מאפשר לי לראות שהעולם הרוחני הוא אינו אלא אותם הרצונות הזרים הנמצאים מחוץ לי. ודווקא את היחס שלי כלפיהם כמקבל, אני מרגיש כעת כגיהנום. במידה והיחס שלי כלפיהם ישתנה להשפעה, ארגיש את עצמי בגן עדן, כיוון שארגיש את כל מה שממלא אותם, את מה שברצוני למלא אותם! כלומר, אני בעצמי בונה "מחוץ לי" גיהנום או גן עדן.

בעל הסולם מסביר במאמרו "הסתר וגילוי פנים של השי"ת",שהיחס שלי לאחרים מגדיר את מה שאמצא בהם, ריקנות או מילוי, העולם הזה או העולם הרוחני עד העולם אין סוף. לכן עליי להשתכנע שהעולם הרוחני נמצא ביחס שלי לסביבה, מחוץ לגבול האינטרס האישי. האדם יכול לבצע את השינוי הפנימי הזה רק עם עזרה מבחוץ, עזרה מהקבוצה שנותנת לו הרגשה, הבנה, בטחון, שתשכנע אותו בכל הנ"ל, כיוון שהסביבה משכנעת אותנו בהכל. זו העבודה העיקרית שלנו. לכן אנו מארגנים ישיבות חברים, פגישות, כנסים ואירועים שונים, על מנת שכל אחד יכנס תחת השפעתה של הסביבה הנכונה, שתשכנע אותנו בכך שהרוחניות מושגת דווקא בשינוי יחס האדם לזולת.

כל המטרה בלימוד חכמת הקבלה היא לעזור לנו להבין, להשתכנע ולגלות את היחס הנכון להשפעה ולאהבה לזולת. כך אנו רוכשים את עצמינו האמיתיים, נשמתנו, וגם את הנשמה הכללית שהיא מלכות דאין סוף. ונגלה את השכינה והבורא, כפי שנאמר: "הוא אחד ושמו אחד". ובכוונה זו עלינו לקרוא את ספר הזוהר.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 31.01.2010

פוסטים קודמים בנושא:
היכן נשמתי
מתי כבר לא אהיה אני