מציאות אנושית

הערבות הוא המקום (המרחב) משותף בינינו, הרצונות המשותפים, היכן שאני עושה את כל הגילויים. ללא המקום הזה, אין רצון משותף, ישנם רק רצונות אגואיסטיים נפרדים של כל אחד. במידה שאני מבטל את עצמי ומכניס את עצמי לתוך הרצון המשותף הזה, ואתה מבטל את עצמך וגם כן נכנס פנימה, וכך עושים כל השאר, אנחנו בונים את המקום המשותף הזה. אחרת הוא לא קיים!

לא קיים כלי לקבלת האור עלינו להרכיב אותו, אנחנו צריכים להשתוקק לאיחוד. כשאנחנו מפתחים יותר ויותר את האיחוד שלנו, מ-0 ועד המדרגה ה-125, אנחנו מרגישים תמונה שונה, גילוי יתר של הבורא. בדיוק על זה מספרים לנו כל הספרים "הקדושים" (התורה, ספר הזוהר והאחרים), על מידות החיבור שלנו שאותן אנו יוצרים בכך שמתקנים את הרע, את הדחייה, לטוב, לאיחוד. לכן כל התורה מורכבת מסיפורים על גילוי הרע ועל תיקונו.

העולם שלנו זה אי הימצאותו של המקום "במקום האיחוד" המורגש על ידינו, הרגשת היבדלות, ולא את הבורא, היחיד. אך גם העולם הזה קיים באותו "המקום" בינינו, רק כשהוא מתגלה מורגשת מידת שבירת הקשר שלנו ואי הימצאותו של הבורא. והאיחוד פועל בדומה לנָגָד, אשר אליו מחוברים פלוס ומינוס. בפנים מסתתר האגו שלי, הדחייה מכולם. ואני עושה מעליו מאמצים לאיחוד. בכך אני יוצר התנגדות בין הדחייה והמאמץ. וככל שהפער ביניהם גדול יותר, "אמונה למעלה מהדעת", כך אור גדול יותר מתגלה בהתנגדות.

באלקטרו-טכניקה ובעולם הרוחני פועל אותו החוק. הרי כל הטבע מורכב מפלוס ומינוס, כוחות ההשפעה והקבלה, לחבר ביניהם ניתן רק על ידי כך שמציבים באמצע התנגדות, צרכן כלשהו. הצרכן הזה הוא האדם שאותו אנחנו בונים, הנשמה שלנו.

לכן, מצד אחד יש לנו את כוח השבירה, ומהצד השני, כוח של המאמץ שלנו ביצירת החיבור. אך אין זה מבטל את השבירה, אנחנו מתחברים דווקא מעליו! אז זה יוצר מקום (מרחב), היכן שהאור המגיע משני הקווים: הפלוס והמינוס, יכול לבצע את עבודתו, להתחיל לפעול. על ידי העבודה הזאת אנחנו בונים את עצמנו, את "המציאות האנושית".

מתוך שיעור על "תלמוד עשר הספירות", 20.09.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
חלל משותף
בית עבור הבורא
חיבור הנשמות = הידמות לבורא