קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: איך לא לשכוח בזמן הסדנה על הצורך בעבודה פנימית? יש לי כזה רושם, כאילו שאני מחשב עם שני מעבדים (פרוססורים), שאחד מהם כל הזמן שוכח על מטרת העבודה, והשני כל הזמן מזכיר לי על כך וזוכר את כל התהליך שעברתי.
תשובתי: אנחנו לא נוכל כל הזמן לזכור את מטרת העבודה וכל הזמן נתנתק ממנה. ההתנתקות הזאת חייבת להיות, אבל אנחנו לא צריכים להסכים איתה. ואז היא תהיה שימושית לתיקון שלנו. כמו שנאמר: "הכול, חוץ מצא!", כלומר אתה לא מסכים להתנתק.
מנתקים אותנו כדי שאנחנו נתחבר שוב כבר בדרגה הבאה. וחוץ מזה, אני בכלל לא יכול להחזיק בעצמי במצב מרוּמם, אלא רק על ידי הסביבה.
כל סכימה חשמלית עובדת לפי העיקרון הזה, שכל פריט מוסר את האנרגיה שלו החוצה ואחר כך מקבל אנרגיה חדשה פנימה לתוכו, שוב מוסר החוצה ושוב מקבל פנימה. כמו סליל וכָבָל, שכל הזמן מחליפים ביניהם אנרגיה שזורמת במחזוריות ביניהם, וכך הם עובדים בהדדיות.
אני לא אוכל בעצמי להחזיק את עצמי במצב טוב, דרושה לי עבודה הדדית עם הקבוצה. כך אנחנו עובדים לסירוגין, מה גם, שכל אחד מהחברים עובר מצבים משלו. ואז הבורא מסדר בתוך המערכת הזאת את הקצב שבו מתחלפים המצבים בכל אחד מאיתנו ובכולם יחד.
אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו לא קיימים ביחידות, אלא שייכים לעוד מערכת אחת, כמו עם שני מעבדים שבה הם עובדים לסירוגין, פעם זה ופעם זה. דרוש לנו איזה מאגר שאפשר להטעין אותו ואחר כך להיות ניזונים ממנו באנרגיה וכך לעבוד בצורה הדדית.
בקבוצה נעלמים כל המצבים שעברת, כל הדרגות הקודמות, כל ההיסטוריה שלך. כל זה קורה רק בתוך הקבוצה, בכלי הכללי, עד שבו אנחנו מגיעים לצורת אין סוף. רק אז, בפעולה שנקראת "רב פעלים מקבציאל" של גמר התיקון, אנחנו נגלה את כל מה שעברנו.
כל זה נמצא בתוך הקבוצה. המצב הרוחני הראשון מתחיל ביחס לקבוצה, ביכולת או בחוסר היכולת שלי להתחבר איתה. כך מתרחש הגילוי של היצר הרע הראשון והקטן ביותר שלי והלאה, עד ליצר הרע האחרון, האגו הגדול בפסגת סולם המדרגות. לכן כל תוצאות העבודה נבלעות בתוך הקבוצה. קבוצה, זה "מלכות דאין סוף".
ההתקדמות הרוחנית נמדדת אך ורק כלפי היצר הרע שכל הזמן מתגבר: באיזה תדר ובאיזה כוח הוא מתגבר, שמזה גדֵלה בנו הדחייה מהחיבור. הדחייה והחושך נהיים יותר ויותר גדולים וחזקים, אבל אנחנו מפענחים ומבינים ומרגישים אותם ומקבלים דחף לעבוד עימם כדי להתחבר עם הקבוצה על פני החושך הזה. אנחנו מעוניינים בדחייה הזאת, כי אחרת אנחנו לא נקבל את "אותיות העבודה". בזה נמדדת ההתקדמות לנו.
בינתיים אנחנו שופטים רק לפי ההרגשות שלנו ללא מדידה אובייקטיבית, אבל אחר כך נוכל למדוד את המצבים שלנו.
ידיעות קודמות בנושא:
חיי העוּבָּר תלויים בחבל הטבור
ביחד נצוף מעל המים
הלב שלי בידיים של החברים
