מעל פני המוות

laitman_2009-07_0229.jpg

החינוך האינטגרלי עוקר מתוך האדם כמעט כל מה שמאפיין את החברה המודרנית. ומה שנשאר זה קיום נורמלי, שקט ורגיל (אנו קוראים לזה דרגת ה"חי", אין כאן זלזול, מכיוון שגופנו נמצא ברמה הזאת). בימינו אדם משקיע את כל משאביו כדי להשיג את הדרגה הבאה, דרגת "האדם", דרגת הערבות ההדדית, דרגת העלייה והאיחוד. דווקא באחדות מתגלה הרמה הבאה של הקיום שלנו – השגת נצחיות ושלמות.

וזה אפשרי, כי כאשר מתנתקים מהגוף החי הזה, ומשיגים את כל תמונת הטבע, את הטכניקה שלה, את הכוחות שחודרים דרכו מתחילתו ועד סופו, את כל התהליך, האדם מתחבר ומשייך את עצמו לתהליך זה, ואז פשוט חי בתוכו. הוא כביכול מתנתק מגופו (אנחנו עדיין לא מסוגלים לתאר את המצב הזה), הוא עד כדי כך מזדהה עם האחדות שהושגה, ומתקיים בה, שאפילו אם גופו ימות הוא לא ירגיש את המוות, כאילו מי שמת זאת החיה האהובה עליו שגרה עימו. הוא לא מרגיש שה"אני" שלו מאבד משהו מזה.

היות והגוף שלנו מהווה אוסף של רצונות וסוגי תפיסות של עצמינו, אנחנו כבר לא מזדהים עימו, אנחנו קיימים כביכול בניתוק ממנו. זאת בעיה פסיכולוגית גם כן וניתן להתגבר עליה תוך כדי הקורס של החינוך האינטגרלי.

אנחנו צריכים להוביל את התלמידים בהדרגה, מכיוון שסוגיית המוות כל הזמן "נדחפת פנימה" ולמרות הכול היא זו שמפעילה את האדם. בכל בעיה שאנחנו מציבים לעצמינו, אנחנו מפעילים את המרכיב הזה בתת-מודע ומחוייבים לפתור אותו.

כל פתרון שנמציא – להוליד ילדים, לנהל משפחה, להיראות לפי הסטנדרטים שהחברה קבעה, כולל בתוכו את המרכיב של התכללות עצמית בתוך משהו מחוצה לי, מפני שכך אני כביכול נמשך.

מתוך שיחה מס' 8 על החינוך האינטגרלי, 15.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
לידת מצב ה"אדם"
רגש משותף, שכל משותף ולב משותף
הפילוסופיה של ה"אני" שלי

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/ByMH1

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest