מעלת הקטן

מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. אבל מתי אנחנו נהנים? – כאשר אנחנו נותנים משהו, תוך כדי תהליך הפעולה שבו האחד נותן והשני מקבל.

כלומר, זהו לא מצב סטטי אלא העברה פעילה מהאחד לשני. ואז, משתתפים בפעולה הזאת המשפיע והמקבל, והרגשת ההשפעה מביאה להבנה של הטוב והמיטיב. אבל אם ההשפעה נפסקת לגמרי ולא מתרחש שום שינוי, אז איננו מרגישים את הטוב והמיטיב. איפה הטוב שלו אם הוא לא מהנה?

ואם הוא עשה עבורי מתישהו משהו טוב ואני הרגשתי תוספת של אור, ועכשיו היא אינה קיימת, זה לא נקרא להיות טוב, אלא להיפך. הוא הפסיק לתת טוב ואני מרגיש שמתייחסים אליי יותר גרוע, כאילו מזלזלים בי.

אני לא אשם שכך אני מרגיש. כך בנוי הרצון לקבל שלי, זה לא טוב ולא רע, זה הטבע של הרצון לקבל. רק אם אקבל מילוי נוסף בכל רגע, גם בעליות וגם בירידות, כדי להרגיש שינויים חיוביים, תוספת, כאילו שיש לי איזה "מיישר" של הרגשה שמעביר את כל היחסים החיוביים והשליליים לפלוס, אז אני באמת אתפוס את הבורא כטוב ומיטיב. וזה לא משנה איזה יחס אני מרגיש מהבורא: טוב או רע.

ידוע שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. אז איך אני יכול להרגיש את הטוב שלו? יוצא, שאני צריך לדאוג לחסרונות שלי כדי שהם ישתנו וירגישו את הטוב שלו.

אין לי ברירה, אני בנוי כך שכל הזמן אני צריך להרגיש חיסרון ומילוי, ושוב חיסרון ומילוי חדשים. החיסרון יהיה ההשתוקקות להשפעה, והמילוי יהיה היכולת להשפיע! אם יהיו לי חסרונות כאלה אז תמיד יהיה לי מילוי בשפע!

כי אני אתמלא ב"אור חסדים" שעליו לא היה שום צמצום. לכן אני תמיד אהיה מלא וארגיש את הטוב והמטיב, את הקשר עם הבורא.

כך האדם משיג את עולם אין-סוף, שבו אין גבולות לאור ולהתקדמות, אין גבול למילוי, לגילוי היחס הטוב של הבורא אלינו. וכל זה תלוי רק בתיקון הרצונות שלנו. שום דבר לא משתנה יותר חוץ מהיחס של האדם כלפי אותו האור העליון הבלתי משתנה, כלפי היחס הקבוע. והאדם בונה את עצמו בצורה כזאת כדי לגלות שהיחס הזה הוא טוב ומיטיב.

הכול תלוי במצב הפנימי של האדם, שכל הזמן עובד על הגדלת הרצונות שלו ותיקונם, על היכולת להשפיע בעזרתם.

זה נקרא "מעלת הקטן", כי הרי התינוק כל הזמן נמצא בתנועה, כל הזמן חסר לו משהו והוא רוצה לגלות משהו חדש.

ואילו המבוגרים מסתכלים עליו מלמעלה בסלחנות ואינם מבינים מדוע הוא מתרוצץ בצורה כזאת… מובן שכל העיסוקים שלו הם לא רציניים ולא מביאים שום תועלת. אבל רק הבהמה מסתפקת במה שיש לה אם היא שׂבעה. וככל שהאדם מפותח יותר, כך הוא יותר מודאג ונמצא בחיפוש תמידי, כמו ילד קטן.

מעלת הקטן היא בכך שהוא תמיד מרגיש הזדמנות להוסיף משהו, כל הזמן הוא מרגיש חיסרון, ולכן הוא מתקדם! מצד אחד, הרצונות שלו גדלים, ומהצד השני, גדל גם הצורך להשפיע בעזרת הרצונות האלה.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 01.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
לא להיעצר בדרך לאהבה
מעל התהום השחור
לסיים את הבריאה של הבורא במקומו…

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/KGKw9

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest