קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
האדם יכול לבדוק עד כמה הוא כלול בקבוצה, האם היא מסוגלת לספק לו כוונה חדשה. כמובן, ההשפעה מנוגדת לטבע שלו והוא מלכתחילה אינו מסכים לה, אך הוא חייב לסדר את עצמו ואת הסביבה כדי שהיא באמת תשפיע עליו. הקבוצה צריכה "לכופף" את האדם, כך שתטה אותו מהדרך "הישרה" לעצמו, לדרך של ההשפעה והאיחוד שמצטיירת לאגואיזם שלו כתלם עקום.
כאן מונח היסוד לקריטריון הבדיקה: אילו ערכים מקנה לי הקבוצה? – בינתיים אנחנו מדברים על ערכים של איחוד. את הבעיה הזאת הקבוצה חייבת להציב לפניה, כך שתעלה את חשיבותה בעיניי. אך יחד עם זה, עלינו להבין שקיימות גם מטרות אחרות שהקבוצה אינה יכולה בינתיים לקחת על עצמה לביצוע וליישם במלוא הכוח.
ובאותו הזמן, באמצעות הסביבה, הכוונה שלי משתנה: אני עדיין חושב על התועלת העצמית שלי, אך כבר קושר אותה עם הסביבה ומוצא תועלת אישית באיחוד עם החברים. אחר כך מתברר שאיננו מתחברים סתם זה עם זה, אלא מגלים את העליון, כלומר משהו רוחני. עכשיו אנחנו חושבים שזה ילך לתועלת שלנו: אנחנו נעלה במדרגות הרוחניות יותר ויותר למעלה. זוהי כבר כוונה קבוצתית של לא לשמה. ואחר כך אנחנו מתחילים לחשוב קצת על כוונה באמת אלטרואיסטית של לשמה: כי למעשה המאמצים צריכים ללכת לטובת הבורא. עם הזמן, מתחילות לבקר אותנו גם מחשבות כאלה.
כמובן שאיננו רוצים זאת, אך בכל זאת מסכימים במשהו: בואו נדבר על זה. ואז כל אחד מתחיל קצת להצטרף למטרה האמיתית, לספוג אותה. כך ממצב למצב, מ"מקום" ל"מקום", ממדרגה למדרגה אנחנו משפרים את הרצון שלנו ואת הכוונה שקיבלנו מהחברים. לאט לאט אנחנו מתקנים את הרצון ועוד יותר את הכוונה. כי הרי הכוונה היא ווקטור (כיוון) שקיבלנו מהסביבה. לכן צריך לדאוג שהמשימה, המטרה שאותה קיבלנו מהסביבה, תשתנה באופן קבוע, בכך שתהפוך ליותר ויותר חשובה ונעלָה, שתרכוש אמיתיות בעינינו. בסיכומם של כל כוונות "הביניים" אנחנו נתאחד בקבוצה לאחד, כדי לגרום נחת רוח לבורא.
מתוך שיעור על הקדמת ספר הזוהר, 17.11.2010
