מן המקורות 18.05.10

מיכאל לייטמן

מדי יום, בזמן שיעור הקבלה היומי, עמדת המקורות מוצאת אסמכתות לדברי מתוך כתבי המקובלים. לפניכם לקט הציטוטים שהם מצאו לשיעור של היום, בצירוף ציון החלק הרלוונטי של השיעור, תקציר דברי והזמן שבו הדברים נאמרו

הכנה לשיעור הבוקר היומי

נושא: תכלית הבריאה (01:20)

כל התכלית הנרצה להבורא ית' מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם.

(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, ל"ט)

כל סדרי הבריאה, בכל פינותיה ומבואיה ומוצאיה, ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו, שיתפתח מתוכה המין האנושי, שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת אלוקיות כמו הרגשת רעהו. הנה המעלות האלו המה כמו שלבים של סולם, ערוכים ומסודרים דרגה אחר דרגה, עד שנשלם, ומשיג את תכליתו.

(בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

מציאות האדם בנוי הוא בחכמה עמוקה לאין תכלית. כי האדון ב"ה ברא נבראים רבים וגדולים, גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, כולם צריכים למשמרתם, שאין שום דבר לבטלה, והכול עומד על הפינה היסודית, שהוא מה שהאדון ב"ה רוצה בעבודת האדם – שיתקן הוא כל החסרונות שבבריאה, ויעלה עצמו, עילוי אחר עילוי, עד שיידבק בקדושתו ית'. והנה שם כל ענייני הריחוק ממנו ית' וכל תולדותיהם, וכל ענייני התקרב עליו וכל תולדותיהם, וכולם דברים עמוקים ועצומים מאד, והכול עומדים להתגלגל, במסיבות גדולות, להגיע אל השלמות הכללי.

(הרמח"ל, דעת תבונות)

נושא: שבירת הנשמות ותיקונן (03:15)

אמרו, שיש ששים רבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת – נשמת אדם הראשון.
ולעניות דעתי, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמ"ש, (בראשית ב, ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדם הראשון. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.
לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות. בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל, וזה באמת פגם, לכן גורם ביחד עם הנ"ל.
בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.
והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש גם כן את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדם הראשון.

(כתבי בעל הסולם, מאמר "ששים רבוא נשמות", ע"מ 506)

נושא: ג' מצבי הנשמות (13:00)

ג' מצבים לנשמות:
מצב הא' – הוא מציאותן בא"ס ב"ה במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם צורה העתידה של גמר התיקון.
מצב ב' – הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני, שנתחלקו ע"י ב' המערכות הנ"ל לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה בתורה ומצוות, כדי להפך את הרצון לקבל שבהן ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נחת רוח ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה לא יגיע שום תיקון לגופים רק לנפשות בלבד. כלומר, שצריכים לבער מקרבם כל בחינת הקבלה לעצמם, שהיא בחינת הגוף, ולהשאר בבחינת רצון אך להשפיע בלבד, שזהו צורת הרצון שבנפשות. ואפילו נפשות הצדיקים לא תוכלנה להתענג בגן עדן אחר פטירתן, אלא אחר ככלות כל גופן להרקב בעפר.
מצב הג' – הוא גמר התיקון של הנשמות אחר תחית המתים שאז יגיע התיקון השלם גם אל הגופין, כי אז יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה, ונעשים ראויים לקבל לעצמם כל הטוב והעונג והנועם שבמחשבת הבריאה. ועם כל זה יזכו לדבקות החזקה, מכח השואת צורתם ליוצרם. כי לא יקבלו כל זה מצד רצונם לקבל, אלא מצד רצונם להשפיע נחת רוח ליוצרם, שהרי יש לו ית' הנאה שמקבלים ממנו.

(כתבי בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות יד, ע"מ 42)

איתא בספר "חפצי בה" מהאר"י ז"ל, שכל העולמות עליונים ותחתונים כלולים באין סוף ב"ה עוד מטרם הצמצם בסוד הוא ושמו אחד. ומקרה הצמצום, שהוא השורש לעולמות אבי"ע המוגבלים עד לעולם הזה, קרה מפאת כללות שרשי הנשמות בעצמם, מחשקם להשוות צורתם ביותר להמאציל ית', שהוא ענין דביקות, שפירוד ודביקות בכל רוחני לא יתכן זולת בערכים של שיווי הצורה או שינוי הצורה.
ומתוך שרצה יתברך להנותם נטבע בהמקבלים בהכרח הרצון לקבל הנאתם, שבזה נשתנה צורתם הימנו יתברך, להיות צורה זו אינו נוהגת כלל ועיקר בגדר המאציל ית' דממי יקבל ח"ו. ולתיקון זה נעשה הצמצום והגבול, עד ליציאת עוה"ז למציאות התלבשות נשמה בגוף גשמי. שבהיותו עוסק בתורה ועבודה על מנת להשפיע נ"ר ליוצרו, תשוב צורת הקבלה להתאחד בעל מנת להשפיע.
והוא שיעור הכתוב "ולדבקה בו". כי אז משווה צורתו ליוצרו, אשר שיווי הצורה הוא דביקות ברוחני כאמור. וכשנגמר ענין הדביקות בכל חלקי הנשמה על מילואם, ישובו העולמות לבחינת אין סוף, כמו שהיו מטרם הצמצום.
ובארצם ירשו משנה. כי אז יוכלו לשוב ולקבל כל העונג והטוב, המוכן להם מכבר בעולם אין סוף ב"ה, כאמור. ונוסף עוד, כי עתה מוכנים לדביקות אמיתי, בלי שינוי צורה כלל, כי כבר גם הקבלה שלהם אינה להנאת עצמם, אלא להשפיע נחת רוח ליוצרם. ונמצאים משתוים בצורת השפעה להמאציל יתברך.

(הקדמה לספר" פנים מאירות ומסבירות", אות ו')

חלק ג – כתבי בעל הסולם, מאמר הערבות

נושא: התנאי לקבלת התורה

וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה.
כי לא ניתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצווה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב, ואהבת לרעך כמוך, בכל שיעורו.
דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.
ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה עָרֵב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת.

(בעל הסולם, הערבות)

ומובא בספר "מתן תורה" (דף מ"א אות כ"ב), וזה לשונו, דעל כן מכנה אותם הכתוב בעת ההוא בלשון יחיד, כמו שכתוב, "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירשו חז"ל, "כאיש אחד בלב אחד", מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה.

(כתבי רב"ש, כרך א, כי יעקב בחר לו יה)

נושא: מצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום

ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום.

(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט)

בהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו – דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.

(בעל הסולם, אהבת ה' ואהבת הבריות)

ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם – אחד הם: לשמה. ואין שום נפקא מינה [הבדל] לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.

(בעל הסולם, אהבת ה' ואהבת הבריות)

מה שנגזר למעלה, שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי, היה לזמן קצוב, עד שתשלים שנת הר"ן [1490]. ומשם ואילך, יקרא דור אחרון, והותרה הגזרה, והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת ה"ש ליצירה [1540], מצווה מן המובחר שיתעסקו ברבים, גדולים וקטנים, כמו שמובא ברעיא מהימנא. ואחר שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר, אין ראוי להתרשל.

(ר' אברהם בן מרדכי אזולאי, הקדמת ספר אור החמה, פ"א)

נושא: באהבת ה' האדם יכול לרמות את עצמו, ובאהבת חברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו

יש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו ביקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות ביקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.

(רב"ש, שלבי הסולם, בא אל פרעה – ב')

אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצית, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' היא קבועה ומסוימת ואין לה תובעים והאדם מתרגל אליה בנקל. וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת, כנודע. משא"כ חלק המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסוים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה.

(בעל הסולם, מתן תורה, י"ד)

וזה ששִיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במידת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במילה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו.

(בעל הסולם, אהבת ה' ואהבת הבריות)

נושא: ההוכחה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח

דורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזוהר, שהוא תחילת קיום הכתוב: ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר: דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיה ל"א).

(בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר)

כל הביאורים על ספר הזוהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזוהר. וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזוהר עצמו. ובדורנו זה, זכינו לפירוש הסולם, שהוא ביאור מלא על כל דברי הזוהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזוהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזוהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח, בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר: ומלאה הארץ דעה את ה'.

(בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר)

ומי עוד כמוני עצמי יודע, שאיני ראוי כלל אפילו להיות רק שליח וסופר לגילוי סודות כאלו, ואין צריך לומר להבינם על שורשם, ולמה עשה ה' לי ככה, אין זה, אלא מפני שהדור ראוי לכך, שהוא הדור האחרון העומד על סף הגאולה השלמה, ולפיכך הוא כדאי להתחלה של שמיעת קול שופרו של משיח, שהוא סוד גילוי נסתרות, כמבואר.

(בעל הסולם, שופר של משיח)

שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני, מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיא בפני כל עם ועדה, ולהסביר כל מילה ומילה על אופַנה… וזהו שהעניק לי ה' במידה שלמה. אשר מקובל אצלנו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור, על דרך שאמרו ז"ל, ראוי היה שמואל הקטן וכו' אלא שאין דורו זכאי לכך, ועל כן אמרתי, שכל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסיבת הדור שלי.

  (בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

מה שנגזר למעלה, שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי, היה לזמן קצוב, עד שתשלים שנת הר"ן [1490]. ומשם ואילך, יקרא דור אחרון, והותרה הגזרה, והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת ה"ש ליצירה [1540], מצווה מן המובחר שיתעסקו ברבים, גדולים וקטנים, כמו שמובא ברעיא מהימנא. ואחר שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר, אין ראוי להתרשל.

(ר' אברהם בן מרדכי אזולאי, הקדמת ספר אור החמה, פ"א)

נושא: קודם כל תיקון ישראל ואחר כך תיקון העולם

וכאשר יושלמו בני ישראל עם דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל וישקו לכל אומות העולם.

(בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות , ד')

האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו, מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדבקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש ונהרו אליו כל הגויים.

(בעל הסולם, אהבת ה' ואהבת הבריות)

הנה מעתה, מוטל רק עלינו, שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה. וכל אחד ואחד מאיתנו, שרידי הפליטה, יקבל על עצמו, בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה, וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה.
ואז יזכה כל אחד ואחד מאיתנו, להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת "ישראל" שבו, שהיא צרכי הנפש, על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת "אומות העולם" שבו, שהיא צרכי הגוף.
ויגיע כוח הזה, גם על כלל ישראל כולו, עד ש-"עמי הארצות" שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם, ויצייתו להם.
ויקיימו הכתוב (ישעיה, י"ד): ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'. וכן (ישעיה, מ"ט): והביאו בנייך בחוצן, ובנותייך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר, נשא, דף קכ"ד ע"ב, וז"ל: בחיבור הזה שלך, שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מן הגלות, ברחמים.

(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, ע"א)

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/RX4V0

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest