ממציאות וירטואלית לרוחנית

הייחודיות של "הסימולאטור הרוחני" היא בכך שהוא מפשיט באופן מלא את האדם מהגוף שלו, מהאגואיזם שלו, מכל הגשמיות. למעשה כל מה שמפריע לאדם בקשר ובמגע הדדי להתקרב עם בני אדם אחרים, המערכת לוקחת את זה על עצמה. היא מהווה איזו ישות אבסטראקטית שאינה קיימת בכל אחד מאיתנו, ובו זמנית כולנו משתדלים שהיא תתקיים מחוץ לנו, כאחד שלם משותף שלנו.

מאחר והישות הזאת היא מאוד חלשה, אז בחיים הרגילים לא ניתן להרגיש אותה במגע הדדי עם בני אדם אחרים, מאחר והיא מכוסה על ידי האגואיזם הבהמי החזק ביותר של האדם. אך אם אנחנו נדאג לה, כמו ל"טאמאגוצ'י", נחשיב אותה כ"בייבי" שלנו, אז היא תגדל.

במבט ראשון, זוהי פעולה בלתי הגיונית לחלוטין, ההולכת נגד כל ההבנות ההגיוניות של האדם, אשר נכנס לתוך המציאות הוירטואלית הזאת. אך בסיכום של כל הפעולות המשותפות שלנו אנחנו יוצרים, מצד אחד שותפות אבסטראקטית, אך מהצד השני, מאוד אמיתית ומשפיעה בצורה אינטנסיבית בחזרה עלינו. כלומר מתרחשת אגירת כוחות, העומדת מאחורי כל הניסיונות שלנו להתאחד. הכוח הזה אינו ניתן לתפיסה, אך הוא יגלה את עצמו, כתגובה למאמצים שלנו.

המשתתף במאמצים המשותפים ירגיש באופן אינדיבידואלי את הגילוי שלה. אדם זר רק ימשוך בכתפיו בתמיהה. אי אפשר להסביר לאדם באופן הגיוני עליה, אך אפשר להזמין אותו להשתתף ולהרגיש. זוהי התחלת גילוי הבורא.

לכן היה לי כל כך קשה בתחילת יצירת הסימולאטור, וגם עד היום לא קל לשכנע אנשים להיכנס בפעם הראשונה ל"סימולאטור" ולהתחיל להשתתף בתהליך הזה. מצד התלמיד בכל זאת נדרשת הליכה "באמונה למעלה מהדעת", בניגוד לשכנוע עצמי, ספק, לשׂכל הטבעי, לקחת ולהתחיל לעבוד. אך אפילו לא למתחיל, תמיד יצוצו מכשולים להיכנס שוב, בניגוד לדחייה הראשונה של האגואיזם שלך ממקום האיחוד.