דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מלחמה ללא סיכוי לניצחון

מלחמה ללא סיכוי לניצחון

הערה: אף על פי שהאיחוד צריך להיות הקו המנחה של העם שלנו, הוא בכל זאת מצא סיבה נוספת לפילוג בוויכוח על הנחיצות בכניסה קרקעית לעזה.

הירי נמשך. הפסקת האש החד צדדית לא הביאה תוצאות, ויתר על כן, לא גרמה לעולם לעמוד לצידנו.

היינו רוצים לשמוע קולות על כך שהשתדלנו מאוד, ועכשיו אנחנו נאלצים לפעול בנחישות… אבל לא, לא אוהבים אותנו כמקודם, אף שלכאורה איזו מדינה הייתה מסכימה לאויבים לתקוף את אזרחיה?

יתר על כן, התגלה פילוג בממשלה: סגן שר הביטחון פוטר על ידי ראש הממשלה עקב ביקורת חריפה שהעביר על מדיניות הממשלה. בנוסף לכך, לכל שר דעה משלו על המצב וברור שאין הסכמה ביניהם.

אם בעבר המלחמות גרמו לנו לאחד את השורות, כיום אנחנו מפורדים תחת הטילים. מה צריך לקרות כדי שנתאחד באמת?

אני אתן דוגמה מהחיים. בזמן האזעקה, נכנסה אלינו למקלט אישה לא מוכרת ששהתה בסמוך לבניין שלנו באותו הזמן. בכניסה היא היססה האם לחזור חזרה לאוטו כי היא השאירה שם תיק עם ארנק ושכחה לנעול.

למעשה, היא לא הייתה בטוחה ממה לפחד יותר: מהטיל המתקרב או ממישהו שעלול לגנוב לה את התיק מהאוטו.

אז ממי אנחנו חוששים יותר: מעצמנו או מאויבים מבחוץ? זו דילמה כואבת ביותר.

בחזרה למצב הביטחוני: שוב ושוב אנחנו בתפקיד מביך של אלה שנאלצים לירות בשכונה אזרחית שבה נמצאים מצבורי הנשק של האויב ובכל פעם מאשימים אותנו בקורבנות. מה שלא נעשה וכמה שלא נשתדל לשמור על חיי אדם, אנחנו לא מוצאים הבנה.

כתוצאה מכך, יוצא מצב פרדוקסלי: אנחנו יכולים שלא להגן על עצמנו, אך כאשר עושים זאת, מרגישים לא נוח. ואין ברירה, בסוף אנחנו תמיד יוצאים אשמים.

יתר על כן, אם פעם היה ניתן לדבר על אחדות בעת צרה, היום כולם מצביעים על כך שאין אחדות וקונצנזוס בעם. אפילו "מכבש הטילים" כבר לא מספיק כדי לקרב בינינו, להלחים אותנו אחד עם השני, כפי שזה היה בעבר…

תשובתי: אני מניח שהפעם העם באמת מגיב אחרת, בצורה חדשה למתרחש. והעניין הוא לא באופי הקונפליקט הנוכחי. כמובן, יחס העולם למדינה היהודית מחמיר, ואילו היהודים שחיים בחו"ל לא מעוניינים להיות קשורים לישראל, כדי להימנע מההאשמות המכוונות אליה.

מה שנוגע לישראל עצמה – כאן ישנו פילוג גדול מאוד בעם. במלחמות העבר כולם התאחדו בהכרח והשתדלו להימנע מביקורת, אפילו פחדו לבקר כיוון שזה היה מביא לנידוי כללי מהחברה. אבל היום, העם חש אפיסת כוחות, חוסר תקווה, חוסר אונים ומכיר בכך שאין פתרון אמיתי. פעם היה נדמה לנו שיש פתרון, אולם עכשיו אנחנו בטוחים שאין.

וזה מביא את העם למצב אחר לגמרי. פעם ראשונה נתקלנו באויב שאין לנו נשק נגדו. יתר על כן, אין לנו נשק נגד האויב שבתוכנו. כאשר אין פתרון כללי לעם ישראל בארץ ישראל, האנשים מתפלגים וכל אחד מחפש פתרון פרטי עבור עצמו.

לראשונה, השאלה על העיקר מתעוררת בפנים, אך כנראה אנשים עדיין לא רוצים לחשוב עליה. הרי לפי המתרחש, אין לנו עתיד כאן. מבחינה הגיונית, כל האמצעים שיש הם חסרי תועלת כאשר קצב האירועים גדל. לפנינו מצב שלא נוכל להתמודד עימו – אנחנו נראה שאין לו שום פתרון.

לפיכך התחושה הזו חודרת לתוך העם ומכניסה אותו למצב של חוסר אונים וייאוש. העימות סביב המבצע הקרקעי בעזה נגרם משום שבאמת אין לאף אחד תשובה אמיתית. אין פתרון, וזה מתחיל להתגלות בצורה יותר ויותר ברורה.

העם היהודי, שלא ברור איך הוא שרד לאורך ההיסטוריה, חי במדינה מלאכותית, שלא ברור ממה היא מתקיימת, ומצבו בלתי פתיר. בהדרגה הכול מסביבנו שוקע בערפל של חוסר תקווה.

תגובה: אם להתבונן בצורה יותר מעמיקה ביהדות העולמית, מצטיירת תמונה די עגומה. אם בעבר, במצבי משבר, יהדות התפוצות התאחדה עם ישראל, אז היום המגמה הזו פוחתת ואף מתהפכת. רוב היהודים בחו"ל, אם לא כולם, למעשה מסכימים עם הדעה הבינ"ל הכללית שישראל לא צודקת בעימות הנוכחי.

לדוגמה, מייסד ארגון "J Street" שבארה"ב הגיע לוועידה בישראל ואמר שהמדיניות והאסטרטגיה הצבאית בשטחים אינן נכונות ומכה בחמאס ובאזרחים תעורר בוודאות תגובה עוינת של מדינות שונות בעולם. כראייה לכך הוא הביא את החרם על ישראל מצד הכנסייה הפרסביטריאנית. יתר על כן, ה-"J Street" דחף בעצמו את ההחלטה הזו של הכנסייה במהלך הכינוס שלה.

בינתיים, חבר פרלמנט איראני יהודי אמר, שמדיניות ישראל בשטחים זהה למדיניותה של גרמניה הנאצית.

יהודים שמתגוררים בחו"ל מפרסמים קליפים שמעודדים לחץ על ישראל מצד הנוצרים ומביעים בגלוי את אי הסכמתם למדיניות הישראלית.

אנו רואים תופעות דומות מכל מקום. וזה קורה לא פעם ראשונה, וככלל מהווה סימן שמשהו רע מאוד הולך לקרות. לדוגמה, מצב דומה קרה לפני פקודת הגירוש של היהודים מספרד. אותו הדבר קרה בגרמניה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון.

ועכשיו שוב אותה התמונה – כרסום מבפנים באחדות העם, שמחליש בצורה רצינית את יכולת הקיום של המדינה. העניין הוא לא בכוח הצבאי, אלא בכך שאנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות עם עצמנו.

נקודת האור היחידה שאני רואה היא בכך שהמחלה שלנו – הקרע בעם – הוא כבר דבר הנראה לעין. חלק לא מבוטל מהאנשים מרגיש שהמלחמה הנוכחית נבדלת מהקודמות כיוון שאנחנו לא יחד. ואבחנה נכונה היא ערובה להבראה.

אני אתן דוגמה: חבר שלי שנקרא למילואים מתחילת המבצע, סיפר לי בטלפון שהוא ממש נדהם לראות מהאנשים שעזבו את בתיהם ומשפחותיהם, מוכנים להגן על המדינה וספוגים בתחושה של אחווה, ערבות הדדית ומסירות נפש, ולעומת זאת, המציאות הצבאית הרקובה. המילים היפות על צה"ל נמוגות כאשר מסתכלים עליו מבפנים. הכואב מכל לחברי הוא לראות את הפער בין אנשים נהדרים, לוחמי יחידה מובחרת וממסד רקוב, מנגנון שפג תוקפו, כולל התקשורת ששורפים את האיחוד בינינו ומשסים חלקים שונים של העם אחד בשני.

מה לעשות עם כל חוסר התקווה הזה? האם באמת אין פתרון? כיצד אנחנו נוכל להתקדם?

תשובתי: לא ניתן להתקדם עם מה שיש לנו. זו לא התקדמות, אלא נסיגה. אין למה לקוות במצבנו הנוכחי.

אם לדבר על המצב החדש, אז צריך להתכונן אליו, כאשר עולים למדרגה אחרת לחלוטין של הכרת המתרחש.

עלינו להסתכל על המצב בכללות, לראות למה הגיע עם ישראל. לא ניתן לדרוש מהעולם יחס רגיל, כאילו אנחנו כמו כולם. לא, אנחנו לא כמו כולם. אנחנו עם מיוחד, מדינה מיוחדת ומצבנו בעולם הוא ייחודי. אולם, אנחנו מעמידים פנים כאילו אין שום הבדל בינינו לבין האחרים. כמובן שזה לא עובד.

לא מן הסתם יהודי הגולה מלכלכים עלינו – הם רוצים לנקות את עצמם ולהתנתק מכל קשר עם ישראל.

אך הסיבה האמיתית למתרחש היא שעם ישראל, מדינת ישראל, לא נמצאים ברמה שבה הם צריכים להיות.

שאלה: מהי הרמה החדשה הזו של המודעות? למה צריך להפוך עם ישראל כדי ששוב תהיה לו תקווה?

תשובתי: לפי חכמת הקבלה, עלינו להגיע לאיחוד, להפוך להיות "כאיש אחד בלב אחד". זה לא קשור לדת. העניין הוא שאם אנחנו מאוחדים, אז אנחנו עם, אחרת אנחנו סתם "קיבוץ גלויות", שניתן להם זמן מסוים כדי לתקן את עצמם ולהתאחד. אחרת, הם שוב יפוזרו.

החיבור בינינו היה תנאי מקדים לכניסה לארץ ישראל ולכיבושה, כדי לחיות כאן בדיוק כעם ישראל בארץ ישראל. אם הקשר הזה בינינו מתנתק, ובמקום "ואהבת לרעך כמוך" אנחנו עוברים ל"שנאת חינם", אז אנחנו נזרקים מכאן ואנחנו כבר לא עם, אלא מפוזרים בכל העולם ועמים אחרים עושים איתנו מה שבא להם.

זה הגורל שלנו ואין מה לעשות עם זה. הוא הוביל אותנו לאורך ההיסטוריה, והמאה ה-21 לא ביטלה את דרישותיו. לכן, בסופו של דבר, השאלה האם אנחנו מסוגלים להתאחד או לא?

שאלה: מה לעשות אם יש לנו חילוקי דעות?

תשובתי: לא חשוב. צריך להתאחד מעליהם. אנחנו עם מפותח ולכן הדעות שלנו נבדלות לחלוטין, לעיתים קרובות הן מנוגדות. אין עם אחר שכה מפולג בתפיסת עולמו. יתר על כן, בכל אחד מאיתנו ישנן כמה השקפות עולם שונות גם יחד.

לכן עלינו ללמוד להתאחד מעל כל ההבדלים, המחלוקות והניגודים. זה אפשרי אם נשתמש בשיטת החיבור שמלמדת אותנו חכמת הקבלה. אז נהפוך להיות עם אחד במדינה מאוחדת והעולם כולו יבוא אלינו כדי ללמוד את השיטה.

הרי העולם גם כן זקוק לכך. מצבו לא יותר טוב ממצבנו. הוא שרוי במשבר עצום, לא יודע לאן ללכת, לאיזה כיוון להתפתח הלאה. כבר נעלם הביטחון גם בעתיד הקרוב, מערבולת האירועים מסובבת את האנושות וירי הטילים זה לא הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות.

זו תופעה טבעית, חוק טבע שאומות העולם מאשימים את היהודים בצרות שלהם. ברור שישראל קשורים לכל הצרות שבעולם. כאשר אין אחדות בישראל, אין אחדות גם בעולם. אנחנו מזלזלים אחד בשני, לא מצטרפים אחד לשני, לא מגיעים לאהבה ואחדות, מתעלמים מהעקרונות המרכזיים: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך".

לחיות כעם אחד בלב אחד זוהי נוסחת הקיום של העם היהודי. אחרת, אנחנו לא עם, ובהתאם לכך גם לא מדינה. הרי מדינה צריכה להיבנות על ידי עם ישראל, בהתאם לתכונות הפנימיות שלו, כאשר כולם נמשכים לאיחוד ויוצרים את התנאים החיצוניים לתמיכה בו. כל מוסדות השלטון, מנגנוני הממשל, מערכת החינוך צריכים להתבסס על הגישה הזו. הציווי הבסיסי להיות כ"איש אחד בלב אחד", להגיע לאהבה הדדית, צריך להיות היסוד לכל.

כל זה מתואר בכתבי המקור שלנו ואין לנו מה "לחפש מהצד". יש רק להבין את הכתבים לפי חכמת הקבלה. אחרת, נאבד את ההזדמנות לחיות בארץ הזאת ולבנות את עצמנו. הרי זו הזדמנות ששילמנו עליה בחייהם של שישה מיליון בני אדם שנשרפו בשואה.

והצ'אנס הזה ניתן לנו דווקא על ידי אומות העולם. אך בינתיים, היחס שלהם אלינו התהפך ולמעשה כבר אף מדינה לא תומכת בנו.

תגובה: ואכן בשנת 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, כאשר הטנקים הישראלים נכנסו לסיני, אפילו העם הגרמני תמך בנו, וכתוצאה מכך, אחד העיתונים המרכזיים פרסם כותרת גדולה: "הם מתגלגלים!!!". איך הכול השתנה מאז…

תשובתי: אז בואו נשאל את עצמנו: "למה זה קורה?", אין טעם "להיות טובים" בעיניהם והם גם לא דורשים זאת מאיתנו. הם דורשים משהו אחר – להיות דוגמה לחיבור העולם.

הרי המשבר העכשווי כולל את העולם כולו. זהו משבר אנושי המתחולל בחברה האנושית וממנה עובר לטבע. ניתן לתקן אותו רק על ידי חיבור טוב בין כולם, שיתוף פעולה בין העמים. ורק אנחנו יכולים לתת דוגמה לחיבור וכוח למימושו.

וזה מה שבעצם אומרים אומות העולם – על ידי הפירוד בינינו, אנחנו מעוררים את הרע בכל העולם. לא משנה במה הם מאשימים אותנו, מאחורי כל טענה שלהם ישנה מהות אחת – בשבילם אנחנו כמו עצם בגרון, אנחנו אשמים בכך שרע לעולם.

מתוך "משדר מיוחד לרגל המצב בישראל", מס' 1, 16.07.2014

ידיעות קודמות בנושא:
עם ישראל בעולם המודרני
אנחנו חזקים כשאנחנו יחד וחלשים כשאנחנו מפורדים
שהשמיים מעל הדרום יתבהרו

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/YjNQ5

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest