מכות רבות ערך של האגו

בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", סעיף ק"ז:

"ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים, במידה כזו, שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצוה, הנה נמצא, מחמת זה, ששש ושמח, על כל רגשי היסורים והמכאובים המרים, והטרדות המרובות, שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר הפנים.

… נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצוה. ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח."

מהמילים האלה יוצא, שככל שסבלתי יותר, כך אני מרוויח עכשיו יותר, אז מה כדאי לי לסבול כדי לקבל אחר כך שׂכר גדול יותר? כך זה נשמע בשפה שלנו, בתפיסה האגואיסטית שלנו. העבר לא נמחק, התיקון הוא בכך, כדי להפוך אותו מצער לנעימות. במקום כלי שסבל מחושך, מחוסר ומריקנות, ממלחמות, ממחלות, מכאבים, כלומר מחוסר מילוי, אנחנו מרגישים עכשיו מילוי, ובתוכו, שׂכר ואהבה.

בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", סעיף ק"ח:

"וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי, נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו. וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו. והאיש הזה, היה שונא ישראל. מה עשה, נטל ליהודי, והלקה אותו חמש מכות בפרהסיא, לעיני כולם, כדי להשפילו היטב."

מדובר על האגו ועל ה"נקודה שבלב" שבתוך האדם, על איך שהאגו שולט עכשיו על האדם ונותן מכות ל"נקודה שבלב", שנקראת "יהודי", מהמילה "איחוד". הנקודה הזאת רוצה להתייחד עם הבורא וסובלת מזה שאינה יכולה לעשות זאת, וזה אומר, שהיא מקבלת מכות מהאגו שלה.

"וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו.

נטל היהודי ושב לביתו. מצאה אותו אשתו בוכה. אמרה לו בחרדה רבה : "מה קרה לך עם האדון ?" סיפר לה. אמרה לו : "א"כ, למה אתה בוכה ?" אמר לה : "אני בוכה, משום שלא הלקה לי, אלא חמש מכות. והלואי, היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות. כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים"."

בדימוי של העולם הזה, הסיפור הזה נראה גס ואגואיסטי, אבל אנחנו מבינים שהתורה מספרת על העולם הפנימי של האדם. מי שמבין את זה, מתרגם אותה בצורה נכונה.

"אדם, הוא עולם קטן", שבו יש שני צדדים הפוכים: "נקודה שבלב" והלב עצמו. והלב שונא את ה"נקודה שבלב", שמשתוקקת לאיחוד עם הבורא.

ככל שמתגלה בנו רצון לקבל יותר גדול, שנקרא לב אגואיסטי ואכזרי, כך הוא תופס חזק יותר את ה"נקודה שבלב", ולא נותן לה להתקדם. והיא עושה כל מיני ניסיונות לברוח ממנו ולהתקדם, ולכן היא סובלת משליטתו ומהעבדות שלה, מהגלות המייסרת. המתח והמאבק ביניהם כל הזמן גדל, וה"נקודה שבלב" מרגישה יותר ויותר כאבים מזה שלא יכולה להתאחד עם הבורא.

בצורה כזאת נוצר הכלי. ולכן, כאשר מגיע המילוי, שזה נקרא ש"האדון חוזר", אז השׂכר מורגש באותם הייסורים, באותם המקומות הריקים, שנוצרו בזמן הגלות. כלומר, לא הרצון לקבל עצמו הופך לעל מנת להשפיע, אלא המאבק נגדו!

מתוך שיעור על "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 25.12.2012

ידיעות קודמות בנושא:
בונים בית מלבנים של היגיעה שלנו
הייסורים, הסקרנות או הנקודה שבלב
נישה נוחה, זו מלכודת בדרך