דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מורה שתמיד איתך

מורה שתמיד איתך

שאלה: אנחנו צריכים לקחת על עצמנו עבודה שהיא זרה לאגו ולמעלה מכוחותיו לגמרי, ועל ידי טעינה מהקבוצה למשוך את הבורא כשותף וכעובד, ורק אז לקבל את התוצאה.

איך אנחנו יכולים להבדיל בתחילת העבודה בין טירוף ואיוולת לבין אומץ ושיקול? היכן נמצא הגבול הזה?

תשובתי: כאן צריך להיות מישהו שמנהל את התהליך ו"בו במקום" יכול לאשר או לדחות כל פרט שהמבצעים צריכים לדעת על השימוש בו. אז הם צריכים להתקשר ביניהם בצורה מקסימלית עוד ועוד, כדי בכל זאת לפנות אליו.

העולם לא יכול להסתדר בלי "מלך", בלי נציג שלו, בלי מישהו שנאמן לו. האדם חייב שיהיה מישהו לידו שיודע יותר ממנו, שרואה את הנולד ומתווה כיוונים נכונים: "זה לא בשבילנו, ולכאן אנחנו נלך, ובגבולות האלה תעשו מה שאתם חושבים לנכון".

ההיררכיה הזאת חייבת להיות תמיד. לא יכולה איזו שהיא קבוצה מתוך הקבוצות שלנו לעשות כל מה שהיא חושבת, לפי שיקול דעתה, ובסופו של דבר להצליח. מפני שהאגו כל הזמן מלווה אותה, והיא כל פעם צריכה עוד ועוד אבחנות חדשות, שלבי בירור חדשים.

לצערי, אני לא חושב שהתלות בגדול תלך ותקטן עם הזמן. אפילו להיפך, היא תלך ותגדל. אני יודע את זה כלפי היחסים ההדדיים עם מורי, הרב"ש: ככל שאני מתקדם יותר, כך אני צריך אותו יותר ויותר, ממש מתקרב אליו בצורה יותר ויותר צמודה.

בעולם שלנו זה בדיוק להיפך: ככל שהילד גדל הוא נעשה יותר ויותר עצמאי, עד שעוזב את בית הוריו.

ואילו כאן לא, כאן אתה יותר ויותר נדבק לעליונים, כי הם בעצם קושרים אותך לבורא, שבלעדיו אתה פשוט לא מסוגל להסתדר. ולכן עכשיו אני לומד מהמורה שלי הרבה יותר ממה שלמדתי לפני שלושים שנה…

מתוך שיעור בנושא "סוכות", 20.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מגע עם המורה
מרכז של הפצת האור
להיות נשמה אחת ולא שׂק אגוזים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/aBik7

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest