קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: הבנתי שהקבלה מפרשת הכול כתהליכים פנימיים שמתרחשים במהלך התקדמותו הרוחנית של האדם, ואני כבר יודעת שכשאומרים "גוף" מתכוונים ל"רצון לקבל". אבל מה זה בפנימיות מוות, ריקבון ותיקון של הגוף?
תשובה:
ישנו אור, רצון לאהוב ולתת, והוא רוצה לגרום הנאה.
מחשבת האור: לברוא רצון ליהנות ולהביא אותו לשלמות, להיות כמוהו, להשתוות אליו.
האור ברא רצון.
האור מילא אותו.
הרצון הרגיש תענוג.
האור הסתלק מתוך הרצון.
הרצון חש השתוקקות אחר האור.
בזה נברא המרחק ביניהם: הרצון – לקבל, והאור – לתת, מרוחקים מקסימלית זה מזה.
אם הרצון מוכן להשתוקק לא למילוי אלא להשתוות לאור, לאהבה ונתינה, אז במידת השתוקקותו הוא מתקרב לאור.
שלבי ההשתוות: האפשרות להגיע להשתוות לאור על ידי גרימת תענוג לו, מביאה לויתור על קבלת האור, למותו של הרצון לקבל. הכרת הרצון לקבל כמכשול להתקרבות לאור ממיתה אותו ומביאה אותו לריקבון כך שבצורתו הקודמת לא ניתן להשתמש. אבל אחר כך, כדי לגרום תענוג לנותן האור, הרצונות חוזרים לחיים ונתקנים – מקבלים תענוג על מנת לאהוב ולתת, מתמלאים בחיים חדשים, רוחניים.
ממליץ לכם לעיין בהקדמה לספר הזוהר של בעל הסולם שבה הוא מסביר זאת בהרחבה.
הסבר למתקדמים על מיתת הגוף ותחיית המתים(מתוך שיעור בבית קבלה לעם על הקדמה לספר הזוהר, מה – 13.4.07. לצפייה בשיעור המלא: חלק א, חלק ב)
פד שמעתי
מהו, ויגרש את האדם מגן עדן, מטעם שלא יקח מעץ החיים
http://www.kabbalah.info/hebkab/maamarim/rabash/ber_ber_smt_84.htm
שלום לרב לייטמן היקר!
בהרצאתך האחרונה אמרת שעד ימינו אלה לא היתה למעשה בחירה. יש תכנית שהתגלגה עד לימינו ללא אפשרות לשינוי ורק עתה זכינו לאפשרות לממש את הבחירה ולהשפיע. אם כך מה ראו הנביאים להתרות בעם ולהזהיר ולבקש שישנו דרכיהם אם ממילא לא יכלו לשנות מאומה מטעם שלא היתה להם בחירה?
אודה לך מאד אם תענה כי השאלה מציקה לי ולא ארגע עד שלא אקבל תשובה.
תודה רבה על פועלך כי רב!!!
לכרמלה קלדרון,
האם אדם שהמציאות כולה נפתחת בפניו, חש כבר עכשיו את התענוג הנצחי?מי שנפתחים לו השמים, היינו מי שמרגיש רוחניות, ודאי שמרגיש בזה עכשיו, שכן הוא רואה זאת ממש כפי שאנו רואים את החיים הגשמיים הרגילים. זוהי בסך הכול הרגשת המציאות. לפיכך, אם העולם העליון נפתח בפני האדם, הוא מרגיש שהוא חי בו, ומגלה לפתע שחוויה זו אינה תלויה בגוף, ולכן אינו דואג לגוף, כלומר לאגו שלו.לכן אם אדם רוצה להיות חופשי מהאגו ולו במקצת, הוא צריך רק את גילוי הרוחניות. שכן היא האמצעי היחיד שיכול לתקנו. כשיראה עד כמה הרוחניות גדולה ומיוחדת מהגשמיות, יעלה וייכלל בה, במקום במוגבלויות העולם הזה.
ולהרחבה ראי
אלפי שנים התגלגלו הנשמות בעולם, כאשר חוכמת הקבלה הייתה נסתרת. האם לא בוזבז זמן רב עד שחשפו אותה לציבור הרחב, בשנת 1995?העניין אינו מתי חשפו את חוכמת הקבלה, משום שישנם תהליכים רבים בתוך הרצון לקבל, תהליכים שברא הבורא ואותם לא ניתן לעקוף. ממש כמו תהליך התפתחותו של עובר והפיכתו לאדם קטן, ואז לאדם גדול, ופרק הזמן הנוסף שעובר עד שהוא לומד, רוכש ניסיון והופך עצמאי. אלו דברים שאין באפשרותנו לעקוף. אנו חייבים להתגלגל, חייבים לצבור באופן עקבי ניסיון והתרשמות בעצמנו, החל מנקודת האפס ועד שאנו יכולים וראויים להתחיל להשתתף כעצמאים בהתפתחותנו.הדבר דומה לילד שאביו, אמו והסביבה מטפחים אותו, לאחר מכן הוא הולך לגן הילדים, לבית הספר, לאוניברסיטה, לעבודה וכל אלו מלמדים אותו כיצד להיות עצמאי. כך גם הנשמה צריכה להתגלגל ולהתפתח, לעבור תהליך אחר תהליך עד שהיא נעשית עצמאית. תחילת עצמאות הנשמות היא כאשר הן מתחילות להגיע בגלגולים "ממשיים", כלומר כשהן עצמן מסוגלות לקחת את התפתחותן בידיים ולהוביל אותה.האם הסבל שעברה האנושות במהלך כל השנים, גם הוא בלתי נמנע?לא ניתן למנוע את הסבל, כי האדם מחויב לקבל אותו ולהתרשם ממנו, שכן סבל זה אינו נעלם. אף על פי שהאדם לא זוכר את גלגוליו הקודמים, הוא נשען עליהם וממשיך הלאה על פיהם, וכאשר יגיע למימוש כוחותיו הרוחניים באופן עצמאי, הוא ייקח מכל הדורות הקודמים את הסבל ויעלה אותו מעלה, כלפי המטרה, כלפי הבורא, ואז סבל זה יהפוך לתענוג.האם הסבל הופך לתכונה?לא, סבל לא הופך להיות תכונה. עבור אדם שמצוי ברוחניות סבל הוא הרגשת חוסר נוכחות הבורא. סבל הוא חוסר התאמה לבורא, שכן על האדם להיות כ"אדם", דומה לבורא. וההרגשה הבאה מתוך הגילוי שאיני דומה לו היא, למעשה, הסבל שלי.מה ההבדל בין סבלו של מקובל לבין סבלו של אדם מן השורה?כאשר אדם מן השורה סובל, הוא מתייסר בחושיו הפיזיים מכך שאין לו תענוג גשמי. גם תענוג גשמי זה הוא מעין תענוג של מילוי הבורא בתוך הנשמה, אך במידה מזערית. בנוסף, זהו סבל לא מטרתי, כלומר האדם לא מרגיש לשם מה עליו לסבול. המקובל, לעומת זאת, כאשר הוא חש שכלים שלו ריקניים הוא אמנם סובל, אך גם רואה כנגד את המילוי העתידי המצפה לו, וכבר נהנה ממה שיקרה לו בעתיד.ישנם שלבים בהתפתחות רוחנית שבהם האדם מתפתח ללא שליטתו, והתפתחות זו כרוכה בסבל. סבל זה אינו נובע מייסורי העולם הזה, אלא מכך שהמקובל מתחיל אט אט לחוש סבל רוחני, ולשאול את עצמו מדוע אינו מצוי בתהליך רוחני שלם ונצחי, אלא בהתפתחות, ומדוע לא כל כולו מסור לרוחניות.כלומר זה סבל שהוא חש מתוך השתייכותו להתפתחות הנשמה ברכבת הנוסעת כל הזמן על "פסים קבועים". כך שלמעשה, הוא מתחיל להעביר את הסבל מהעולם הזה לפסים רוחניים. הוא רואה את עצמו ביחס למטרה, והשתוקקותו למטרה היא המייסרת אותו. זהו סבל מתוק, ולא מר כפי שמורגש במציאות העולם הזה.מקובל שחש עצמו גם דרך הגוף בעולם הזה וגם דרך הנשמה בעולם הרוחני, מרגיש תענוג בכל מקרה, שכן הוא מצוי בהתפעלות רוחנית, וסבלו הוא כשל אדם שמשתוקק להיות עם מושא אהבתו ועומד לפוגש אותה בכל רגע.אלו "ייסורי אהבה", ייסורים מתוקים, והאדם חש צער כשאין בחייו ייסורים כאלו, כי הם מעניקים את האופי והעושר הקיים בהרגשתנו, בהרגשת החיים והחיות. לכן, אף על פי שאנו יכולים לכנותם ייסורים, אלו ייסורים שכל אדם ישמח לחוש בהם, שכן בלעדיהם חיינו אפלים.
ולמעמיקים
http://files.kabbalahmedia.info/mekorot/heb_o_ml-sefer-mabat-le-kabbala.doc
אגרת 39 – 1927 עמ' קי"ח, אגרות קודש הרב יהודה אשלג
אמנם כתוב: "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", כי לסוף אנשי האמת, המה המנצחים. עמוס, נשאר חי וקים לנצח נצחים, ומי שמע או ידע מהנעשה עם בעלי ריבו.
http://www.kab.co.il/heb/layout/set/trans_page/content/view/full/31439