מה שיָקר לבורא

מה אנחנו לא עשינו כדי להביא לעולם את המסר שלנו. ולמעשה, בשביל מה? – כדי לזרז את ההתפתחות שלנו, כדי להגיע למימוש כלשהו.

בעל הסולם אמר, שכל העולם חייב להיות כמשפחה אחת ואנחנו חייבים לבנות חברה שמתאימה לתנאים החדשים. והנה, כשסוף סוף התחיל להתגלות בינינו משהו יותר גדול, עדיין אין בינינו הסכמה מוחלטת עם הצורך להשקיע את כל הכוחות בהפצה.

כי בלי זה לא יכול להיווצר באדם ה"חיסרון". ובלעדיו כיצד הוא יוכל להתקדם ברוחניות? מי שלא יוצא היום לקראת האנשים, מחר כבר לא תהיה לו הזדמנות כזאת. הוא יפספס את המדרגה הזאת ובהמשך הוא מאוד יתקשה להשלים אותה.

לכן, צריך לעשות כל שביכולתנו. דווקא עכשיו עלינו לעבוד על החיבור, לעבוד בפועל. לא משנה מה יקרה הלאה, התוצאות הנראות לעין הן משניות. אף אחד אינו יודע מה טוב ומה רע בשבילנו. אף אחד אינו יודע באיזו דרך אנחנו נתקדם. העיקר הוא "לרוץ לפני הקטר". ואז, לא משנה מה תהיה ההתפתחות בין ה"כלי" ל"אור", אנחנו נראה בה דבר חיובי. כי אנחנו "נקדים תרופה למכה", ואז כל התהליך יהפוך עבורנו לרצוי, למרות הכול. יסתבר שאפילו האירועים הנוראיים ביותר שקרו בהיסטוריה האנושית, זוועות שאנו לא רוצים לחשוב עליהן, היו אבני דרך הכרחיות, נחוצות בדרך לגמר התיקון.

וזה נוגע גם לאנשים שדרכם זה התממש. הרשעים הגרועים ביותר יהיו בשבילנו למלאכי ה'.

כך משתנה תפיסת המציאות, כאשר אנחנו פועלים לפי העיקרון "אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב", והאור העליון ממלא את כל המציאות. את זה אנחנו נרגיש אם נתקדם על ידי התיקונים ב"להקדים רפואה למכה".

מהגובה של "חפץ חסד", כל מה שקורה, כל הצרות מתקבלות בשמחה ובברכה. ועלינו להצטייד בגישה כזאת, כדי שנקבל את הכול לטובה. לא כדי שלא נרגיש את הייסורים, אלא כדי ש"נברך על הרע כמו על הטוב". העיקר לא לכעוס על הבורא ולא להתחיל לקלל אותו. לא מתוך הפחד אלא מתוך הכרת גדלותו. כי תכונתו, תכונת ההשפעה והאהבה, גדולה בעיניי.

עלינו לשמור על הכיוון הזה. עכשיו, כשהגיע הזמן לפעול, חייבים כל הזמן להגדיל ולטפח בתוכנו יחס כזה. אני יוצא להפצה כדי לקלוט ולעכל את החסרונות החיצוניים שלי. כן, הם שלי, אבל מורגשים בינתיים כחיצוניים, מפני שאני עדיין לא חיברתי אותם בפנים.

למעשה, כל העולם הוא החיסרון שלי, אבל הוא מתחלק לשני חלקים: פנימי וחיצוני. ובהמשך, כשאני עובד איתם, אני אקבל אותם כדברים העיקריים. צרכי הזולת יהיו בשבילי יותר חשובים מהצרכים שלי. כי בתוכם אני אגלה את "אור החכמה", אור מטרת הבריאה, שהוא הרבה יותר גדול מ"אור החסדים", אור התיקון. רצונות הזולת יהיו בשבילי החשובים ביותר.

וגם לבורא הם היקרים ביותר, מפני שבתוך החסרונות של "אומות העולם" הוא מתגלה ב"אור חכמה", ובנו הוא מתגלה רק ב"אור חסדים". אנחנו תכונת ה"בינה", והם תכונת ה"מלכות" אשר בהתאם לסדר הפוך של "אורות" ו"כלים", מגיבה על ידי "אור יחידה" הגבוה ביותר. ודווקא בהם תתגלה הייחודיות של הבורא.

ואנחנו "המעטים שבעמים" בסופו של דבר נוותר על הכול, עד הסוף, רק כדי להעלות אותם לדרגת ה"כתר".

לכן, אם חסרונם יהיה עבורי הדבר החשוב ביותר ואני אעבוד רק למענם כדי לגרום נחת רוח לבורא, אהיה המעבר בין התחתון לעליון, אז הכול יסתדר. במילים אחרות, אז אני באמת אוכל לעשות נחת רוח לבורא.

מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "מצווה אחת", 29.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
עבודת הגילוי המעשי של הבורא
מהפצה חיצונית לגילוי הבורא
הרכבת יוצאת…

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/RU9sX

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest